לפני כ10,000 שנה,כשהאדם הקדמון עבר מציד ולקוט גרגרים לעיסוק בחקלאות - התפתח במקביל גם ביות בעלי חיים. האדם שם לב שאפשר לנצל לצרכיו תכונות של חיות מסוימות, במזון, לבוש, כח עבודה, שמירה על הבית, הובלות,תחבורה ועוד... התהליך של קליטת חיות הבית נמשך מאות ואולי אלפי שנים – תוך כדי ברירה מלאכותית שהשאירה בידי האדם את הפרטים המתאימים לו ביותר – ואפשר להגיד שהברירה הזאת נמשכת עד היום, בנוסף לאמצעים אחרים שאנו נעזרים בהם על מנת להעלות את התרומה הכלכלית של חיות הבית. עיקר ההשקעה בחיות הבית הוא האכלתם מיום היולדם ועד לסיום תפקידם עלי אדמות... הכבשה והעז היו הראשונות שנקלטו על ידי האדם, אודות לחוש העדר המפותח אצלן במיוחד, ,כך שאפשר לנהוג אותן בקלות, והיכולת שלהן למצוא בעצמן את מזונן בכל ימות השנה על ידי נדידה משדה מרעה אחד למשנהו…
הפרה,שהביות שלה החל גם הוא לפני כ10,000 שנה הייתה מאד דומיננטית עד כדי הפיכתה לחיה קדושה ( בהודו - עד היום ) . התועלת שהיא מביאה לאדם היא רבה מאד –הגידול שלה קל, ניצולת המזון שלה גבוהה בגלל היכולת שלה לעקל מזון גם בשעות שאינה אוכלת. נוסף לחלב המזין שהיא מניבה לאורך זמן – ישנם שמושים נוספים שהאדם נעזר בהם לתועלתו : הבשר למאכל, העור ללבוש, כסוי אהלים ועוד.., הכוח הפיזי – לעבוד שדות ולהובלה, הזבל - לטיוב הקרקעות, ועוד…
באזורים הממוזגים עדרי הבקר נמצאים כל השנה בשטחי המרעה והשימוש בהם הוא בעיקר לבשר… בעדרי החלב התפתח במשך השנים המודל של משקי חלב. בהתחלה היו הפרות שוהות במשך היום במרעה ( טבעי או מלאכותי ) ובערב היו מתכנסות במבנה משק-הרפת… באזורים הקרים, שבהם השלג מכסה את שדות המרעה במשך כמה חודשים בשנה, נוצר הצורך להכין מזון במשך הקיץ, להגן עליו מרטיבות או מיובש ולהגישו למאכל הפרות בתקופה שהן נמצאות רק ברפת….
בשיטות השונות לשמירה ואחסון של מזון צמחי לעדר החלב ולמיכון שהוכנס לשימוש, עם התפתחות הטכנולוגיה, והתאמתו לשנויים שחלו במשך הדורות במשקי החלב – מהרפת המשפחתית של פעם ועד הרפתות הענקיות של ימינו – נעסוק להלן…
במוזיאון המיכון החקלאי בעין ורד מוצגים כמעט כל הכלים הנוגעים לנושא והקורא מוזמן לבקר, להעיר, לשנות, להוסיף או לגרוע על כל מה שנספר בהמשך…
השיטה הפשוטה ביותר לשמירת מזון צמחי היא – קציר עשב ירוק בקיץ, יבושו בשדה והובלתו בתפזורת אל מתבן שהיה צמוד למבנה שבו תהיינה הפרות במשך החורף. במקומות שבהם יורד גשם גם בקיץ – מיבשים את החומר הקצור על ידי סידורו על חצובות עץ כך שנוצרות ערמות צרות וגבוהות והגשם שיורד מרטיב רק את השכבה החיצונית ומחלק על הגבעולים אל הקרקע…
כאשר משקי החלב גדלו מעבר למספר קטן של פרות בכל משק – נכנסה שיטת התחמיץ. בשיטה הזאת, שהייתה מקובלת מאוד בארצות הברית של המאה ה19 וגם אצלנו בארץ בתחילת המאה הקודמת - קוצרים את החומר הירוק, מביאים אותו אל בור או מגדל המיועדים לכך, מקצצים אותו לחתיכות קטנות,מסדרים בבור או במגדל, מהדקים היטב ומכסים… ההידוק והכסוי מונעים מהחמצן שבאויר להגיע אל השכבות התחתונות של החומר וכך הוא נשמר לאורך זמן מבלי לאבד מערכו התזונתי והפרות אוהבות אותו מאוד… במשך השנים הוכנס מיכון לענף זה החל ממקצצות יד ועד לקומביין לירק הקוצר, מרסק, חותך ומעלה את החומר על משאיות להובלה עד בור התחמיץ. שם הוא מהודק על ידי טרקטורים כבדים… שיטת התחמיץ נהוגה עד היום במרכזי המזון המוסיפים לתחמיץ את כל יתר החומרים הדרושים להזנת הפרה…
עד שנות השישים של המאה הקודמת גם אצלנו, בהתיישבות העובדת, הייתה הרפת ענף מרכזי… רוב השטחים המעובדים, בקבוץ או במושב, היו מוקדשים ליצירת מזון לעדרי הבקר. בשלחין - להספקת ירק טרי מדי יום לרפת ובבעל להכנת מזון יבש, שחת, וגרעינים למאכל הפרות.. בשנים הראשונות הייתה כל העבודה מתבצעת בעזרת כלי יד – קוצרים במגל או בחרמש, אוספים ומעמיסים על עגלה, הנמשכת על ידי בהמות עבודה, בעזרת קילשון ופורקים את הירק ישר לאבוס … בהמשך הזמן הוכנסו המקצרות. המקצרה היא כלי, שהומצא בארצות הברית עוד במאה ה19, שבנוי מפס אצבעות הזוחל על הקרקע ועליו להבים הנעים ימינה ושמאלה, בדומה לפעולת מספריים. את המנגנון הפעילו גלגלי ההסעה… מקצרות אלה נמשכו על ידי בהמות עבודה, יותר מאוחר על ידי טרקטור. בשנות ה50 הוכנסו לשימוש מקצרות, יותר גדולות, הרתומות אל הטרקטור מאחוריו או בגחונו ומונעות ישירות מהמנוע שלו… בשלב זה הושלם המעבר למיכון גם במשק המושבי…
כאשר גדלו הרפתות במושבים, הוכנס לשימוש, בכל משק, קומביין לירק שהיה קוצר את החומר הירוק,מקצץ אותו ומעיף אותו אל עגלה שהייתה רתומה מאחורי הקומביין. קירות העגלה היו גבוהים והיא הייתה מתהפכת לפריקת החומר הקצוץ ברפת… כלי זה היה צריך טרקטור בעל 40 כח סוס לפחות על מנת להפעילו ואז חל המעבר מהטרקטורים הקטנים, (פורשה, הולדר) לטרקטורים גדולים יותר (פרגוסון 35 והדומים לו)…
את השחת היו מגדלים בשדות הבעל (ללא השקיה). בדרך כלל היו זורעים בסתיו תערובת של בקיה ושיבולת שועל. הבקיה כחומר מזין והשיבולת כחומר יבש ולמניעת רביצה של הבקיה. כמו כן הכינו שחת מעודפים של ירק טרי שנוצרו במשך השנה… באביב היו קוצרים את השחת במקצרות, רתומות לבהמות עבודה או לטרקטור ואחרי יומיים שלושה היה צורך לאסוף את החומר הקצור לערימות או לגלים, בהתאם לסוג המכבש המצוי במשק. למטרה זו השתמשו במגובים למיניהם – החל ממגרפה ידנית ועד למגוב של ימינו האוסף גל מרוחב של עד 8 מטר… המגוב הפשוט ביותר הוא מגוב בעל שניים קפיציות גדולות המחוברות לפס ברוחב של 3-4 מטר (בהתאם לכוח המושך אותו). המגוב נוסע לרוחב השדה, אוסף כמות מסוימת של חומר ואז המפעיל לוחץ על דוושה – השניים מתרוממות והחומר שנאסף נשאר על הקרקע, בהמשך לחומר שהושאר בסיבוב הקודם… מגוב משוכלל יותר הוא המגוב המהפך. במגוב זה, הנוסע לאורך השדה, ישנו תוף מסתובב שעליו מורכבות זרועות קפיציות קטנות, התוף נישא על מסגרת וגלגלים כשהוא מסודר באלכסון לכוון ההתקדמות. גלגלי ההסעה מסובבים את התוף (בדגמים עד 1940) או שהוא מופעל ממעביר הכוח של הטרקטור.. התוף נמצא במרחק מתאים מהקרקע והזרועות הקפיציות מסיטות את החומר הקצור לכוון הקצה האחורי שלו וכך נוצר גל רצוף ואחיד המתאים למכבש אוסף…
לאחרונה נכנס לשימוש מגוב מסוג חדש. הוא בנוי ממספר רב של מוטות קפיציים המחוברים למיסב מרכזי כך שהם מהוים צורה של "שמש", מספר "שמשות" כאלה מחוברות אל מסגרת הנמשכת על ידי טרקטור. פני השטח של כל "שמש" נמצא ב*45 ביחס לכוון ההתקדמות של המגוב. ההנעה הסיבובית שלהן באה ממגע ישיר עם הקרקע כאשר,בגלל האלכסון לכוון הנסיעה כל מוט קפיצי נדרך לאחור וכאשר הוא משתחרר, בהמשך הסיבוב, הוא גורף את החומר הקצור לטפולו של המוט הבא וכן הלאה…
השלב הבא בהכנת השחת הוא דחיסתה לחבילות קטנות ומהודקות היטב על מנת שאפשר יהיה לחסוך בנפח המתבן ולהקל על הטיפול בה… את פעולת הדחיסה עושים בעזרת מכבשי קש למיניהם…
המכבשים הראשונים, בארץ, היו מכבשים נייחים וצריך היה לאסוף את החומר מרחבי השדה, לרכזו בערימה אחת או שתיים ולהזינו בעזרת קלשונים לתוך חלל הדחיסה. המכבש היה מופעל על ידי סוס שהיה מסתובב מסביב לציר מרכזי. על הציר המרכזי היו בנויים זיזים גדולים שבמהלך הסיבוב היו דוחפים ומשחררים בוכנה הנעה בתוך צינור מרובע. כאשר הבוכנה נעה לאחור מכניסים את החומר לתוך חלל הדחיסה וכאשר היא נעה קדימה היא דוחפת את החומר לתוך צינור מרובע נוסף, כך, מנה אחר מנה, וכשנוצרת חבילה דחוסה באורך של מטר בערך, נעשתה הקשירה על ידי שני אנשים שישבו משני צדי המכבש, ובעזרת לוח עץ, המפריד בין החבילות, ומחטים ארוכות, קשרו, בחוטי ברזל, את החבילה לפני שיצאה לחופשי מאחרי המכבש,,, חוטי הברזל גרמו נזקים לפרות, אבל שימשו לכל מיני תיקונים במשק…
בכלי זה כבשו את הקש שנוצר ממכונת הדיש הנייחת, או את הקש שנפלט מהקומביין שקצר ודש גדולים שהיו מיועדים לגרגירים… בחו"ל, היו מכבשים צמודים למכונת הדיש, שכבשו ישירות את הקש הנפלט מהן. מכבשים אלה קבלו את ההנעה מהמנוע שהפעיל את מכונת הדיש…
בסוף שנות ה40 של המאה הקודמת הובאו לארץ שני סוגים של מכבשים אוטומטיים. חוטי הקשירה היו עשויים מסיבי צמח האגבה או מחוטי פלסטיק… הסוג הראשון, מתוצרת allis, היה אוסף את החומר הקצור והיבש מגלים שהוכנו על ידי מגוב מהפך ומגלגל אותו מסביב תוך כדי הידוק של רצועות גומי עד שנוצרת חבילה בצורת גליל הקשורה בחוט שכרוך מסביבה… יתרונו של מכבש זה שהוא שומר יותר טוב על העלים בשחת שהם החומר המזין ביותר…חסרונו – בעיות בהעמסת החבילות בשדה, הובלתן, סידורן במתבן והגשתן למאכל הפרות… מכבש זה קבל ההנעה ממעביר הכוח של טרקטור…
המכבש מהסוג השני ייצר חבילות מרובעות קשורות בשני חוטים. גם הוא אסף את החומר הקצור מגלים שהוכנו מראש, דחס אותו על ידי תוף מרובע שנע בתוך צינור מרובע. כאשר התוף נע לאחור מוכנס החומר לתוך בית הבליעה בעזרת שתי זרועות הפועלות במתואם איתו… המכבש נגרר בשדה על ידי טרקטור ומונע על ידי מנוע בנזין המורכב עליו. קשירת החבילות נעשית בעזרת שני קושרים… הקושר שהומצא בארצות הברית בסוף המאה התשע עשרה כקושר אלומות במאלמת, הוסב לקשירת חבילות קש, ועד היום הוא בשימוש, בכל סוגי המכבשים, כולל במכבשים הענקיים של ימינו, הכובשים חבילות של חצי טון ומעלה…