מאמר זה אינו מחקר ואינו מתבסס על ספרות וארכיונים, אלא על מה שראיתי, שמעתי ולמדתי במשך 70 שנות מעורבות במיכון החקלאי בישראל, ומה שנשמר בזיכרוני מכל אלה. בתור שכזה אינו מתיימר לספר את כל הסיפור במלואו.

• סקירה היסטורית- כפי שראיתי, שמעתי וזכרתי
• תובנות ופיתוח

סקירה היסטורית

ההתיישבות החקלאית היהודית בישראל המתחדשת התפתחה באופן שונה בשני אזורי ההתיישבות העיקריים. השוני היה פועל יוצא של סוגי הקרקעות, כמות המשקעים, מסורת השכנים וגם הנחיות של גופים מיישבים או תומכים.

זאת, בהתפתחות המיכון בגידולי השדה וגידולי תעשייה. גידולי פלחה בעל כללו: חיטה ושעורה כגידולים עיקריים, וכן גם שיבולת שועל, עדשים, חמצה, תירס, כוסמת, (היה גם ניסיון לגדל פשתן) וכן שחת, תלתן ואספסת למספוא.

עד סוף שנות העשרים כל העיבודים נעשו בעזרת בהמות עבודה. הכשרת קרקע בתולה נעשה בעיקר על ידי מחרשה הרתומה ל 8- 10 בהמות. חלק קטן נחרש באמצעות טרקטורים מסוג Holt, מעודפי הצבא הבריטי.

ביצות הכברה וכן קרקעות גוש תל מונד נחרשו על ידי מחרשות כבל מופעלות על ידי מכונות קיטור, לוקומוביל, תוצרת "פאולר" (PWOLER)ׂ

שיטות וכלי עבודה

בשנות האיכרות הראשונות של אנשי העלייה הראשונה, הם אימצו את השיטות והכלים שהיו מקובלים על השכנים הערבים, וחרשו במחרשות ערביות רתומות לשוורים או לסוסים.  עם כניסת הברון למושבות הגיע ידע וגם ציוד אירופאי. המחרשה הערבית, העשויה מעץ, וגם כאשר יוצרה ע"י נפחי המושבות מברזל, הייתה מאוד מוגבלת בביצועיה. העיבוד היה שטחי, והיא לא יכלה להתמודד עם קרקע קשה ולא הייתה לה היכולת להשמיד עשבים או להצניע שאריות של גידול קודם. לכן פינתה את מקומה, במרבית העיבודים,  למחרשה האוניברסאלית של חברת "סק" (Sack) הגרמנית, שהפכה להיות המחרשה המקובלת ביותר אשר נתנה מענה לבעיות שהוזכרו, והייתה ידועה בין החקלאים בשם "סוק אוניברסאלי".
המחרשה בעלת מגרופית יחידה, נמשכה על ידי זוג סוסים או פרדות והייתה מורכבת משני חלקים:

• א. המרכבה- מסגרת בעלת 2 גלגלים ויצול אליה רתמו את הסוסים. 
• ב. יחידת החריש (שהייתה ניתנת להחלפה במכשירי עיבוד אחרים). חוברה אל המרכבה באמצעות זוג שרשרות וכללה בורך (גרנדיל) שבחלקו האחורי התחתון הייתה מורכבת הסכין ומעליה כנף ההופכת את הקרקע. בחלק האחורי העליון היו מותקנות זוג ידיות לצורך תמיכה והיגוי המחרשה. בתנאי חרישה נוחים יכול היה האיכר לחרוש ללא עזרה. מחזיק בשתי ידיו את ידיות המחרשה בעוד המושכות מוצלבות על גבו.

בתנאי קרקע או טופוגרפיה קשים, הופעלה המחרשה על ידי שני עובדים, האחד נוהג בסוסים, והשני מחזיק בידיות המחרשה.

בשנות העשרים נכנסה לשימוש מחרשה חדשה של אותו יצרן שהתאפיינה במסגרת אחידה קשוחה, שעליה היו מותקנות 2 מגרופיות. שמה בפי החקלאים היה "ביסוק אוטומטי".  הסוק האוניברסאלי נשאר לצורך ביצוע חריש בשטחים קשים, בדרך כלל שטחי בור.

ה"ביסוק" הפך למחרשה לכל מטרה במיוחד להכנת שטחים הן לקראת תבואות חורף והן לקראת תבואות קיץ.

 בין אנשי העלייה הראשונה היו מספר קטן של  אנשים שחיו בכפרים ברוסיה וברומניה.  בעליה השלישית הגיעו כמה עשרות בני המושבות היהודיות שבפלך חרסון. גם אלה וגם אלה הביאו איתם מהידע והניסיון שרכשו שם. בני חרסון והוריהם רכשו את הידע בחקלאות מהאיכרים הגרמנים שיושבו, גם הם, בכפרים החדשים שהוקמו ע"י הצארים של רוסיה בשטחי הערבה הדרומית שנכבשו מהתורכים.

  המתיישבים שאימצו את השיטות הרוסיות- גרמניות לא התייחסו, מחוסר ידיעה, לשוני הרב  בין התנאים של דרום רוסיה לתנאים בארץ ישראל: קרקע עם 4%- 5% חומר אורגני, אקלים קר יותר ויותר משקעים – באירופה, לעומת קרקע חסרת חומר אורגני, אקלים חם מאוד ופחות משקעים- בישראל. חלפו שנים עד אשר למדו והפנימו את משמעות ההבדל

 בשנות השלושים התחילו לחרוש את השדות, בעיקר שלפים, בעזרת טרקטורים. החריש בוצע אחר הקציר ופינוי השדות, בקרקע יבשה. עבודה שה "ביסוק" לא היה מסוגל לבצע.

כל המחרשות, כולל מחרשות הטרקטור, היו מחרשות חד-כיווניות. החריש בוצע ב"ארגזים". בסיום חרישת "הארגז" נותר במרכזו תלת פתוח שהיה צורך להעלימו באמצעות עיבודי משנה. בשנות השבעים נכנסו לעבודה מחרשות דו-כיווניות' "ג'ררדי" האיטלקית, ו"אחים יודלא" הישראלית. מחרשות אלו הותירו את התלם הפתוח בשולי השדה.

זיבול ודישון

שימוש בזבל אורגני לטיוב השדות מקובל מזה שנים רבות באירופה. הוכנסו לארץ על ידי מומחי הברון. זבל צאן וזבל רפת הובלו לשדות בעגלות ופוזרו בידיים לפני החריש.      

 בשנות הארבעים הגיעו לארץ המזבלות המכאניות הראשונות תוצרת אוליבר (Oliver) ומק-קורמיק (McCormick). בהמשך נכנסו לשימוש מזבלות תוצרת תל יוסף. 

הדישון הכימי הוכנס לשימוש בשנות השלושים. דשן יסוד, הזרחן (בתחילה פוספט ואחר כך סופר פוספט) ואשלגן, (במידת הצורך), ניתנו לפני החריש. החנקן פוזר, בד"כ, לפני הזריעה וגם כדשן ראש. בשנים הראשונות השתמשו, בגידול ירקות גם ב"גואנה פרו", לשלשת ציפורים פרה- היסטוריות, שהובאה ממכרות בפרו. פיזור הדשן הכימי נעשה באמצעות מכונות- מדשנות. המדשנות הראשונות היו ארגז צר באורך כ 3מ',בעל רצפה כפולה מחוררת. הרצפות היו נעות ימינה ושמאלה בכיוונים מנוגדים. החורים נפתחו ונסגרו בקצב ניתן לשינוי ובכך שלטו על כמות הדשן היוצאת.

באמצע שנות הארבעים נכנסו לשימוש מדשנות שפעלו על עיקרון שונה: בתחתית מיכל הדשן, לכל אורכו, היו מותקנות צלחות צבירה סובבות, מערכת אצבעות מונעות הייתה מפזרת את הדשן על הקרקע. מדשנות אלה היו במקור תוצרת "איסתא" השבדית, בהמשך יוצרו על ידי חברת "ביטקובר" בחיפה. מדשנות אלה וקודמותיהן, היו ברוחב של 3- 4 מטר. וזה היה גם רוחב פיזור הדשן. המהפכה הגיעה בשנות השישים, מדשנת 'וויקון ' (Vicon) ההולנדית, שהייתה הראשונה, ואחריה הגיע מגוון גדול של מדשנות צנטריפוגליות שדחקו ממקומן את מדשנות הארגז המסורבלות.מדשנות אלו היו קומפקטיות, נתלו על הטרקטור באמצעות הרתם תלת נקודתי. (בהמשך היו גם כלים נגררים תוצרת "אמזונה" ורמת דוד). המנגנון הצנטריפוגלי פיזר את הדשן לרוחב של 6- 12 מטר, בהתאם לסוג המכונה וסוג הדשן. סוג זה של מדשנות ממשיך לעבוד גם היום.

זריעה

פיזור הזרעים ביד- "מפל יד", הייתה השיטה הזריעה המקובלת משחר ההיסטוריה לזריעת מרבית הגידולים, והייתה גם מקובלת בראשית ההתיישבות היהודית בארץ. פיזור הזרעים היה על קרקע מעובדת והצנעתם נעשתה באמצעות המחרשה. בתחילה הייתה זאת המחרשה הערבית, בהמשך השתמשו למטרה זו ב"ביסוק" שכנפיו הוסרו. גם קלטרות ומשדדות כבדות שימשו למטרה זו כאשר תנאי הקרקע אפשרו זאת. טוריות, עם קנקנים פולחים מפח, תוצרת "סק" הגרמנית, שהובאו לארץ, לא עמדו בפני התנגדות הקרקעות שלנו והיו בשימוש מוגבל.

ה "בוקר", כלי זריעה גרמני, נמצא כעונה יפה על התנאים בארץ. מכונה זאת, שהוכנסה לשימוש בסוף שנות העשרים, הייתה מסגרת על גלגלים, נמשכת על ידי זוג פרדות. בחלקה התחתון הותקנו באלכסון 4 מגרופיות קטנות. בחלקה העליון, מעל המגרופיות, הותקן ארגז זריעה עם 4 מנגנוני כימות מתכווננים וקנקנים שהוליכו את הזרעים אל המגרופיות. בקיבוצים היו "בוקרים" בעלי 6- 8 מגרופיות שנגררו על ידי טרקטור. מכונות אלו שרתו את החקלאים לזריעת הדגנים עד סוף עידן הבהמות.

הטוריות האלה מדגמים חדשים יותר של יצרנים ותיקים וגם חדשים כמו "אינטרנשיונל" ו"גרייט פליינס" ממשיכות לשרת את מרבית החקלאים בישראל.

מגדלי הפלחה הגדולים הכניסו לשימוש לפני מספר שנים את מזרעות האוויר (Air Seeder) למיניהם, וזאת עקב רוחב העבודה הגדול, ותפוקתם הרבה מאד.

זריעת התירס נעשתה בשילוב עם החריש. משפך עם צינור הותקן על המגרופית האחורית של ה"ביסוק". החקלאי המיומן, שהמושכות מוצלבות על גבו, הלך בצד המחרשה וכימת באמצעות אצבעות כף ידו הימנית את כמות הזרעים שהבטיחה מרווחים נכונים ומדויקים בין הצמחים. פס חריש עם זריעה, פס חריש ללא זריעה ושוב פס חריש עם זריעה יצרו מרווח מתאים בין השורות. אך גם חקלאי מיומן לא יכול היה למנוע את הצורך הצמחים לאומד המיטבי.

בסוף שנות השלושים הגיעו לארץ מזרעות תירס (corn planter) של חברת מק-קורמיק (McCormick). 2 יחידות זריעה עם מנגנון כימות משוכלל, כולל צלחות חילופין עם חורים בגדלים שונים לשימוש בהתאם לגודל הזרעים, המנגנונים היו מותקנים על מרכב פלדה בעל 2 אופנים גדולים אשר הפעילו באמצאות גלגלי שינים ושרשרת את מנגנוני הזריעה. החקלאי, בהתאם למקובל בארה"ב, נהג את הפרדות שהוא יושב על כסא שהותקן על המזרעה.

קילטור התירס נעשה במגוון כלים:

• מחרשה ערבית (עשויה פלדה כמובן)
• "ביסוק" שהוסרו כנפיו והותאם למטרה זו
• "קלטרת נהללית"- 3 מגרופיות של מחרשה ערבית שהותקנו על מסגרת. אחד קדימה ושנים בצדדים.

בגלל המרווח המוגבל בין השורות כל הכלים נגררו על ידי סוס אחד.

קציר התבואה

בימי הבראשית של ההתיישבות, קציר הדגנים נעשה בעזרת המגל. כשהקמה הייתה מאוד נמוכה, השיבולים היו נתלשות בידיים. גם החמצה והעדשים היו נתלשים ומובלים לגורן או לחצר האיכר בשקים. הקציר המכאני הוכנס למושבות בסוף המאה ה 19 וראשית המאה ה 20 על ידי פקידי הברון. היו אלו מקצרות מק-קורמיק (McCormick) (ארה"ב) שהיו מצוידות, בנוסף לסכין הקציר, במערכת של כנפיים מסתובבות שתמכה בקמה הנקצרת ודחפה אותה אל מעבר לסכין. הקמה הקצורה נפרשה כמרבד מאחורי המקצרה.

המערמת- הייתה החידוש הבא, היוותה שיפור בתהליך הקציר. במקום מרבד של קמה קצורה, הותירה מאחוריה, בעזרת משטח צבירה ומערכת כנפיים מיוחדת, מצבורים של קמה קצורה.

המאלמת, החידוש האחרון בתחום זה בעידן הפרדות, דחקה את המערמת מהשדות עקב יתרונה המובהק. מכונה זאת, תוצרת מק-קורמיק- דירינג  (McCormick- deering) קצרה את הקמה והובילה אותה,בעזרת מערכת מסועי בד, למדף צבירה. כאשר הצבר הגיע לגודלה של האלומה המבוקשת, נכנס לפעולה מנגנון קשירה חכם, שיצר אלומה מהודקת קשורה בחוט סיזל.  האלומות נצברו על מנשא אשר נפרק  בלחיצת דוושה ברגלו של המפעיל,  כאשר המנשא התמלא. והותיר בשדה ערימות של אלומות.

המאלמת, בגלל מורכבותה ומשקלה, נגררה על ידי 4 פרדות והופעלה על ידי שני אנשים, הראשון ישב בקדמת המכונה נוהג בפרדות, מקפיד לקצור במלוא רוחב הסכין ולא להשאיר פאות בלתי קצורות. המפעיל ישב על כסא מורם מאחורי המכונה, שלט באמצעות ידיות ודוושות על המערכות השונות.

הקמה שנקצרה על ידי המקצרה או המערמת הובלו בתפזורת בעגלות עם סולמות אל הגורן ורוכזו בערימות עגולות גדולות. האלומות לעומתן, הובאו לגורן בעזרת עגלה עם מסגרת מיוחדת וסודרו בערימות מרובעות כאשר השיבולים כלפי פנים הערימה.

דיש הדגנים

גם הדיש בימי בראשית אלו נעשה בשיטה הערבית- המורג. אותו לוח עץ כבד, שבתחתיתו נעוצות אבנים קטנות וחדות סבב ללא הפוגה בגורן, שהוא ניגרר ע"י בהמה, ודש את הקמה.  הפרדת הבר מהתבן והמוץ נעשתה בעזרת קלשוני עץ והרוח בשעות המתאימות.

תקופה זו הסתיימה עם הגעתן לארץ, בשנות העשרים המאוחרות, של מכונות הדיש הראשונות. היו אלו מכונות בנויות עץ תוצרת "מרשל" (Marshall) ו"לאנס" (/(Lanzבתחילה הן הופעלו בעזרת מנוע קיטור, ובהמשך על ידי טרקטורים. מכונות אלו סבלו מבלאי גבוה והוחלפו בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים במכונות דיש מתקדמות יותר.

מכונות הדיש החדשות תוצרת "קייז" (case), ארה"ב, הייתה חזקה, בנויה כולה ממתכת. היא הייתה מסוגלת לבלוע את האלומות עם חוטי הקשירה, דשה והפרידה את הבר מהקש והמוץ בעזרת תוף דישה ומערכות ניעור, ניפוי ומפוח משופרים. מקצצה שהורכבה עליה, קצצה את הקש לתבן לשמחת החקלאים.

גם ה"מרשל" וגם ה"קייז" עבדו בגורן שהן עוברות מערימה לערימה. לכל חקלאי הייתה הערימה משלו, לפעמים יותר מאחת. היו גרנות נפרדות לחיטה ולשעורה. הנעת המדושה נעשתה באמצעות טרקטור שהיה מצויד בגלגל הנעה ("שייבה") ורצועת הנעה רחבה, שהעבירה את התנועה מהטרקטור  אל המדושה. בסיום הדיש של כל ערמה,בהתאם למסורת שנקבעה, אשת החקלאי הייתה מביאה כיבוד שכלל תה ועוגה , להנאת העובדים.

קטיף ודיש תירס

קטיף קלחי התירס היבש היה ידני. הקלח התלוש היה נזרק אל העגלה שנסעה לצד הקוטפים. בסוף היום הובלו קלחי התירס הקטופים, לחצרו של החקלאי ונפרק לערימה.

בשנים הראשונות הדיש נעשה באמצעות מכונה מופעלת ידנית שחייבה הסרת הגלימות לפני הדיש. בשנות השלושים הגיעו מכונות דיש ייעודיות לתירס, תוצרת "קייז" ומינאפוליס מולין" (Minneapolis- Moline) מופעלות על ידי טרקטור.  מכונה זאת לא נזקקה להסרה מוקדמת של הגלימות. ובתום הדיש היו ליד המכונה ערמה של שקים עם גרעיני תירס, ערימה של גלימות ששימשו להאבסת הפרות והסוסים וערימה של קלחים ששימשו כחומר בערה.

בשנות הארבעים הגיעו לארץ קטפות תירס מכאניות (corn picker) תוצרת אליס צ'אלמרס (Allis Chalmers) ומק-קורמק שהורכבו על טרקטור שגרר מאחוריו עגלה בה נאספו הקלחים. קלחים אלו עדיין נדושו במכונת הדיש הייעודית.

בשלב מאוחר יותר הגיעו מערכות קטיף ל 4 שורות שהורכבו על קומביין תבואות, במקום מערכת הקציר הסטנדרטית. והקומביין קטף ודש במהלך אחד. חסכון גדול בעבודה, זמן, וכסף, אבל הפסדנו את הקלחים והגלימות.

כיום בגלל שיקולים כלכליים, גידול תירס לגרעינים יצא מרשימת הגידולים, להוציא כמות קטנה של תירס לפופ-קורן.

הקומביינים

בסוף שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים הגיעו לארץ הקומביינים לתבואות הראשונים . היו אלו קומביינים נגררים ששילבו מקצרה רחבה עם כנפיים ומכונת דיש. הקומביינים היו תוצרת החברות האמריקאיות "קייז" אינטרנשיונל- מק-קורמק, אוליבר, ואליס צ'למרס.

להפעלת הקומביין נדרשו 3 אנשים, נהג הטרקטור, מפעיל שעמד בחלק הקדמי בצד המקצרה, שלט על גובה הקציר, והשגיח על פעולה תקינה של המערכות השונות. האדם השלישי קיבל את הגרעינים לתוך שקים וקשרם.

הקומביינים הגדולים היו מצוידים במנוע עצמי שהפעיל את המערכות השונות. הקומביינים הקטנים קיבלו את ההספק באמצעות מעביר הכוח מהטרקטור הגורר. הסעת הקמה הקצורה מהמקצרה אל תוף הדישה נעשה באמצעות מערכת מסועי בד עליהם סומררו פסי עץ.
כניסת הקומביינים חוללה מהפכה, תוך מספר שנים נעלמו מהנוף שלנו המאלמות, מכונות הדיש, והעיקר נעלמה הגורן ואיתה הרומנטיקה.

לקראת סוף שנות הארבעים הגיעו לארץ ראשוני הקומביינים בעלי הנעה עצמית(סעצמי) (self propelled) תוצרת "מסי הריס" (Massey- Harris) 21A שהיה החלוץ. בהמשך הגיעו קומביינים נוספים: ג'ון דיר (John Deere) ניו הולנד (New Holland) אינטרנשיונל (International Harvester), קלייסון ועוד. במשך השנים הקומביינים השתכללו וממשיכים להשתכלל. מפעיל יחיד בקבינה ממוזגת, בקרות אלקטרוניות, הגרעינים נאספים במיכל צבירה נפרקים ישירות אל המשאית כשהמיכל מלא. ובעיקר בלי ברחש

כיבוש- יצור חבילות קש ושחת

המכבש המכאני הראשון ליצור חבילות של קש, תבן או חציר, היה מכונה נייחת שהוצבה בגורן ליד ערמת תבן, או בשדה במקום ריכוז השחת. המכבש הופעל ע"י בהמה הסובבת באופן רצוף במעגל, רתומה לזרוע המנוף המפעיל את מנגנון המתיחה של מערכת הכבישה.

העובד הבכיר היה עומד על במה קטנה, דוחף באמצעות קלשון קצוץ שיניים את התבן ממשטח ההזנה אל בית הבליעה ומכניס בעיתוי קפדני את לוחות הביניים הפרידים בין החבילות.

שני עובדים שישבו משני צידי תא הכבישה, ביצעו את פעולות הקשירה. בעזרת מחטים גדולות השחילו חוטי ברזל, דרך החריצים המיועדים לכך בלוחות הביניים, וקשרו את הקצוות. 2 חוטים לקש ושחת, 3 חוטים לתבן. העובד רביעי עומד על הערמה ודוחף את התבן אל משטח ההזנה. עובד נוסף היה מפנה את החבילות היוצאות מהמכבש ובונה מצבור, כמו כן מחזיר את לוחות הביניים לשימוש חוזר.

• הפיכת הערמה הקטנה על רשת והובלתה  אל הערמה הגדולה.
• שימוש ב"אווירון"- מסגרת על גלגלים שבחזיתה שורה של יתדות ארוכים מחודדים, הכלי נדחף על ידי זוג סוסים. או בקיבוצים ע"י טרקטור.

בעיה אחרת צצה עם המעבר לשימוש בקומביינים לקציר הדגנים. כיצד לרכז את הקש בערמות מספיק גדולות שיאפשרו הפעלה כלכלית ויעילה של המכבש הנייח.

הפתרון הגיע בזמן, וזאת בעזרת "המכבש הנודד" תוצרת ניו הולנד (New Holland או "קייז". מכבש זה דמה, בכל הנוגע לשיטת הקשירה, למכבש הפרדה הנייח, אך הופעל על ידי טרקטור וביצע את פעולתו תוך כדי נסיעה על אומני הקש.

ריכוז אומני הקש והשחת לאומנים עבים, באמצעות מגוב, אפשר הפעלה יעילה של המכבש.

במחצית שנות ה 40 הגיעו לישראל דור חדש של מכבשים ה T 50  של מק-קורמיק  וה NH 76

של ניו הולנד. מכבשים אלו לא נזקקו לכוח אדם נוסף מעבר למפעיל הטרקטור. הם היו מצוידים בנייף (pickup) חדיש, חלזון וקלשון מכאני דחפו את הקש או החציר לתוך פתח הכניסה בזימון מתאים לתנועת בוכנת הכבישה. כאשר החומר הכבוש, הנדחף בתא הכבישה היה מגיע לאורך הנכון, צמד מחטים גדולות היה מעביר שני חוטי סיזל אל מנגנון הקשירה (זהה למנגנון הקשירה שהיה במאלמת), והחבילה הייתה נקשרת, ונדחפת על ידי החבילה הבאה אל מחוץ למכבש.

מכבשים מסוג זה עדיין עובדים פה ושם, עיקר עבודות הכיבוש נעשות היום על ידי מכבשים שפועלים באותה שיטה אך מייצרים חבילות ענק במשקל של 0 400-50 ק"ג שחת, 200- 300 ק"ג קש. כן נכנסו לשימוש מכבשים שמייצרים חבילות, בד"כ שחת, עגולות, בשיטת הכריכה.

קציר שחת

במשך שנים רבות קציר השחת בוצע באמצעות מקצרות רתומות לסוסים. המעבר למקצרות רתומות לטרקטור היה הדרגתי. כרגיל החלו בכך הקיבוצים שרתמו מקצרת סוסים לטרקטור אחרי ששינו את היצול. בהמשך גררו טרקטורים 2 מקצרות, אחת אחרי השנייה בדירוג, זאת בעזרת יצול מיוחד שנבנה למטרה זאת, השלב הבא היה מקצרות גחון המורכבות במרכז הטרקטור או מקצרות לרתום תלת נקודתי. גם אלה וגם אלה עבדו הן בקיבוצים והן במושבים. כיום מרבית השחת נקצרת על ידי מקצרות רחבות, בד"כ 4 מטרים, המצוידות במנוע ובמערכות הסעה שנוסעות בכוח עצמן.

המגוב

כלי המשמש ליצירה ועיבוי של אומנים. ראשיתו ככלי הרתום לסוס או לזוג סוסים. שורת שיניים קפיציות ארוכות על מסגרת  שיכולה לעלות או לרדת בהפעלת דוושה, מבצעת באופן פסיבי את פעולות הסריקה והאיסוף, הרמת המסגרת הסורקת משאירה  על פני הקרקע קטע של אומן.מגובי הטרקטור שדחקו את רגלי הסוסים, ברובם היו מגובים אקטיביים נגררים ומופעלים על ידי הטרקטור. מערכת מוטות מקבילים עם אצבעות קפיציות מורכבות על "תוף", סורקות את הקרקע תוך כדי גלגול. הכלי הנע באלכסון מרכז את החומר המונח על פני הקרקע לאומן רציף.

הטרקטורים

כפי שידוע לנו ראשוני הטרקטורים הגיעו לישראל מאירופה בסוף שנת העשרים. היו אלה טרקטורים אופניים עם גלגלי נסיעה מפלדה. המנוע היה דיזל חד צלינדרי עם ראש ליבון, "לאנס בולדוג "Lanz Bulldog" הגרמני ו" אהוונס" השבדי. יתכן שהיו גם טרקטורים אחרים שלא נשאר מידע אודותיהם.

טרקטורים אלו היו כבדים ומגושמים בעלי הספק נמוך וקשים בהתנעה, היה צורך לחמם את ראש המנוע באמצעות פרימוס מיוחד, פעולה שגרמה לשריפות. כמו שריפת הגורן והטרקטור בכפר יהושע ב-1930.

הם נדחקו החוצה על ידי סדרה גדולה של טרקטורים שהגיעו מארה"ב. גם הטרקטורים האמריקאים היו מצוידים בגלגלי פלדה אך כיוון שלא אימצו את מנועי הדיזל המגושמים, והתקינו מנועי נפט/ בנזין, הטרקטורים היו פחות מגושמים יותר יעילים ויותר נוחים להפעלה. המנועים האלו, היו בד"כ בעלי 4 צילינדרים. היו מותנעים באמצעות ארכובת התנעה ידנית (מנואלה) ופועלים מספר דקות על בנזין. לאחר שהמנוע התחמם סגרו את הברז של מיכל בנזין ופתחו את הברז של מיכל הנפט, (בארה"ב הם הופעלו רק בבנזין).

הטרקטורים הראשונים היו מתוצרת "קיז" (Case), "ופורדסון   (Fordson)אחריהם הגיע מיגוון גדול של טרקטורים  "מק-קורמיק- אינטרנשיונאל הרבסטר" (International Harvester McCormick), " אליס צ'למרס" (Allis Chalmers), "מיניאפוליס- מולין" (Minneapolis Molin),  ("ג'ון דיר" (John Deere), ו "ניו הולנד" (New Holland).

הטרקטורים שימשו בתחילת הדרך להפעלת מכונות נייחות: מכונות דיש שונות, מגרסות, מטחנות, מקצצות, מזרים לניפוי תבואה וגם משאבות מים. עם הגעת מחרשות מתאימות החלו להשתמש בהם לחריש  שדות השלף. זה היה הצעד הראשון לדחיקת רגלי הבהמות מעבודות השדה.

בשנות השלושים החלו להגיע טרקטורי זחל אמריקאים: "אינטרנשיונל" (T20), "קטרפילר" (Caterpillar) (CAT22)  ו"קלטרק" (Cletrack), גם הם היו מצוידים במנועי בנזין/ נפט בעלי הספק של 20-22 כ"ס. הם הצטיינו כושר עבירות משופר. כוח סחיבה גדול יותר תמרון חד ונוחיות ישיבה והפעלה. הם דחקו לחלוטין את הפרדות ואת הטרקטור האופני מחריש השלפים ומהחריש המעמיק.

 בראשית שנות הארבעים הגיעו לארץ הדגם  הראשוני זחלי הדיזל מתוצרת " אינטרנשיונל" ו"קטרפילר" הם היו מצוידים במנועים בעל הספק של 35-40 כ"ס. ב- 1946 החלו הגיע הדגמים החדשים של זחלי הדיזל TD6, TD9 תוצרת אינטרנשיונל. (חלק מטרקטורי  ה-TD9  היו מעודפי הציוד של הצבא האמריקאי בחופי  הפסיפיק- שנקנו כגרוטאות, שופצו בארץ וניתנו למשקים ע"י הסוכנות בתנאי מבצע), וכן D4 של קטרפילר. יחד איתם הגיעו מחרשות גדולות וכן סוגים חדשים של מכונות וכלים חקלאים: קלטרות שונות, דיסקוסים, טוריות, מזרעות לתירס ועוד. הגעתן של מכונות אלו, אפשרה לטרקטורים לבצע את עיקר עיבודי המשנה והזריעה.תהליך זה החל בקיבוצים ועבר גם אל המושבים.

בשנות החמישים, עם כניסתם של גידולי השורה והתעשייה, חזרו והגיעו אלינו כמויות גדולות של טרקטורים אופניים, (הראשונים הגיעו בסוף שנות הארבעים). היו אלו טרקטורים שונים מאלה שהכרנו בעבר.הם היו  טרקטורים שתוכננו וניבנו לעבודה בגידולי שורה, Row crop: גבוהים, עם צמיגים גדולים, מרווח קרקע גדול, מפשק גלגלים ניתן לשינוי, וזוג גלגלים צמודים בקידמתם.

השולטים בשטח היו הטרקטורים מסדרת ה "פרמול" (Farmall) של "אינטרנשיונל" וטרקטורים דגם " " Aשל "ג'ון דיר". תפוצתם הגדולה של טרקטורים אלו במשקים דחקה בהדרגה את הזחלים מחלק מעיבודי הביניים וכבשו את כל פעולות הדישון, הזריעה, הריסוס, וכן משיכת כלי אסיף נגררים וביצוע פעולות שירות ותובלה. כל זה הן בשטחי השלחין והן בשדות הפלחה.

בשנות השבעים החלו להגיע לארץ ראשוני הטרקטורים האופנים הגדולים בעלי הנעה 4x4, גלגלים זהים, ורתום תלת נקודתי. טרקטורים אלו שהם גם בעלי הספק מנוע ומשקל גדולים מסוגלים לבצע את כל העיבודים,, כולל הקשים ביותר, הוציאו כמעט לחלוטין את טרקטור הזחל מהשדות.

חברת קטרפילר, היצרנית הגדולה של טרקטורי זחל, פיתחה כתגובה טרקטור גדול עם זחל גומי. "הצ'לנג'ר" (Challenger) בנימוק שטרקטור האופנים הגדול מהדק יותר את הקרקע. בבדיקות שנערכו בישראל נמצא: שלמרות ששטח המגע של הזחל עם הקרקע הוא גדול יותר. והמשקל שמפעיל טרקטור הזחל על כל סמ"ר,קטן יותר. גורמים אחרים כגון מהירות העבודה, משפיעים בכיוון ההפוך, והתוצאות מראות שרמת ההידוק של שני הטרקטורים זהה, וההפרשים הם בתחום הטעות הסטטיסטית.

מהפכת פרגוסן

מלחמת העולם השנייה האיצה את פיתוח המיכון החקלאי, גיוסם של מיליוני חיילים באנגליה וארה"ב גרמו למחסור בכוח אדם הן בתעשייה והן בחקלאות. החלפת הידיים העובדות בחקלאות בטרקטורים ומכונות חקלאיות היו צו השעה.

מרבית הטרקטורים שיוצרו,  היו טרקטורים אופנים שיצורם היה פשוט וזול יותר. כדי שיוכלו למשוך את המחרשות הנגררות באמצאות היצול, הם היו חייבים להיאחז היטב בקרקע. זה התאפשר בזכות גלגלי הפלדה עם "עוקצים" שננעצו בקרקע, ובזכות משקלו הרב של הטרקטור.

הרי פרגסון זיהה עוד שנים רבות לפני פרוץ המלחמה, את היעילות הנמוכה של טרקטור האופנים בעת ביצוע עבודות קשות כמו חריש, עקב האחיזה לקויה של גלגלי הטרקטור בקרקע וזאת למרות העוקצים ומשקלו הכבד. הוא חשב שצריך למצוא פיתרון חכם לבעיה והחל לפתח את "הרתם תלת נקודתי" (Three point linkage) כשיטה חדשה לרתימת כלי העיבוד אל הטרקטור.

עיקרו של הרעיון היה: הפיכת התנגדות הקרקע לפליחה, למשקל המעובר אל הטרקטור, ומשפר את אחיזתו בה. ומאפשר לטרקטור קל וקטן יחסית לבצע את פעולות החריש באופן יעיל והחלקה מינימאלית. גיאומטריית המשולש שיצר הרתם החדש כללה: זוג זרועות תחתוניות המבצעות את הגרירה המתחברות אל חלקו האחורי התחתון של הטרקטור כאשר אל צידן השני מתחברת המחרשה. נקודת הרתום השלישית (העליונה) מקשרת בשיפוע את המגדל הבנוי על המחרשה עם חלקו האחורי העליון של הטרקטור ומהעבירה דרכו את העומס שנוצר על המגרופיות כתוספת משקל על גלגלי הטרקטור. זווית השיפוע של הרתם השלישי, הניתנת לשינוי. קובעת את מיקומו של מרכז הכובד בטרקטור. מערכת הידראולית שהותקנה בתוך הטרקטור, הנמיכה או הגביהה את הזרועות ואת המחרשה. נשלטה ע"י מערכת בקרה ייחודית שהופעלה באמצעות הרתם השלישי ושמרה באופן אוטומטי על עומק החריש כפי שנבחר.

שיתוף פעולה בין פרגוסון  והנרי פורד הראשון (Henry Ford) אפשרה יצור המוני של הטרקטור, כדי לפשט את היצור ולהוזילו, הטרקטור ניבנה בעיקרון ממערכות סטנדרטיות שיוצרו עבור המכוניות של פורד, כמו כן הטרקטור צויד בצמיגים במקום גלגלי הפלדה. אלפי הטרקטורים שהגיעו לבריטניה עברו כאן שינוי קל במנוע שאפשר הפעלתם בנפט במקום בנזין ותרמו את חלקם במאמץ המלחמתי. חסרונה של שיטת פרגסון, בתחילת הדרך, היה בכך שהיא חייבה שימוש בכלים מותאמים לשיטת רתום זאת. הפתרון הראשוני היה להשתמש במחרשות ישנות וכלים אחרים שהוסבו לשיטת הרתום החדשה. אך כיוון שהשיטה תפסה תאוצה יותר ויותר יצרני ציוד חקלאי החלו לייצר כלים מותאמים לרתם התלת נקודתי. ותוך פרק זמן קצר יחסית, כל יצרני הטרקטורים קלטו את השיטה החדשה וכיום כל הטרקטורים האופניים לשימוש חקלאי מצוידים ברתם זה. קטגוריה 2 לטרקטורים קטנים, קטגוריית 4-3 לטרקטורים בינוניים וגדולים, בהתאמה.

לישראל הגיעו הפרגוסונים הראשונים TE 20 המופעל בנפט ואחריו ה-TEF 20  עם מנוע דיזל שיוצרו באנגליה לאחר התפרקות השותפות עם פורד, אך  עדיין בכמויות מוגבלות. בשנות ה-שישים הייתה הפריצה הגדולה. המושבניקים גילו את מעלותיו ויתרונותיו של הטרקטור הקומפקטי בעל הרתם התלת נקודתי. הכלים התלויים, פשוטים וזולים יחסית, מאפשרים תמרון  קל בחלקות המושב הקטנות. כאשר הרתום המהיר, באמצעות 3 פינים, מאפשר החלפה זריזה של כלים בהתאם לצרכים. היה זה MF35 (Massey Ferguson) שפתח את השער ובהמשך ה- MF135 . יצרן אחר פיאט (FIAT)גם הוא שיווק מספר גדול של טרקטורים מתאימים למשק המשפחתי. טרקטורים של יצרנים נוספים, נמכרו גם הם במושבים אך בכמויות קטנות. כל הטרקטורים האלה הפעילו את כל סוגי כלים הנדרשים לחקלאי במושב, מהמחרשה והקלטרת ועד המקצרת וקומביין הירק הקטן. וכך הביאו את הקץ לעידן בהמות העבודה, קץ לצעקות ניחרות של חקלאים עצבניים המתקשים להשתלט על פרידות סוררות. ואם בכל זאת תמצא במשק סוס, הרי הוא סוס רכיבה.

המיכון במשק המשפחתי – המושב

בשלב מאד מוקדם האיכרים של העלייה הראשונה גילו שכדי לרכוש ולהפעיל מכונות יקרות, כגון מקצרות, עליהם להתארגן, לרכשן במשותף ולהפעילן לפי התור. חברי המושבים אנשי העלייה השנייה, שרובם היו חברים בתנועות ציוניות סוציאליסטיות "הפועל הצעיר", ו"פועלי ציון שמאל" , למרות שבחרו להיות חקלאים בעלי משק פרטי, ראו בקואופרציה פתרון המאפשר לחקלאי הבודד לבצע פעולות או לרכוש ציוד שאינו מסוגל כפרט אלא בקבוצה. השיתוף החל כבר מהרגע ששני חקלאים קיבלו פרדה אחת ועבדו איתה כל אחד בתורו. ההמשך היה שונה במושבים השונים. חלקם בחרו בחקלאות פרטית מוחלטת, ששיתוף פעולה בין החקלאים היה מינימאלי. בחלק אחר של המושבים נוצרו אגודות ושותפויות מצמצמות על בסיס אישי. והיו מושבים, כמו כפר יהושע, שרמת הארגון ושיתוף בין כל החברים היה מעולה ואפשר להם להרים מטלות שמושבים לא מאורגנים לא יכלו לעמוד בהם. בנושא המיכון כפר יהושע כדוגמא: בשלב מאד מוקדם הוקמה "הסככה" למיכון חקלאי. הטרקטורים הראשונים, מכונות קציר, מקצרות, המאלמות, המכבשים, קומביין התבואות ועוד. כל זה נרכש ע"י המושב לפי החלטה של מוסדות הכפר.

תחזוקת המכונות נעשתה על ידי עובדי הסככה- המכונאים. מכונות המופעלות באמצעות פרדות, ניתנו לשימוש החקלאים לפי תור והוחזרו ל"סככה" בתום יום העבודה לצורך טיפול לקראת היום הבא. מכונות מופעלות באמצעות טרקטור והטרקטורים עצמם הופעלו על ידי מכונאי הסככה. סידור זה פעל שנים רבות בהצלחה מרובה. ההתמקצעות של החקלאים בתחומים וענפים שונים וכן רכישת טרקטור פרטי ע"י כל משק הניחה את הגולל על "הסככה". במושבים שלא הגיעו לרמת שיתוף כזאת, ביצוע עבודות של מכונות יקרות, כגון קומביינים, נעשה: על ידי חקלאי או חקלאים שרכשו מכונות אלו בכספם, ומעבר להפעלתם במשקם הם, עבדו גם אצל חקלאים אחרים תמורת תשלום. על ידי גורמי חוץ, קבלנים או קיבוצים שחיפשו תעסוקה נוספת למכונות שברשותם.

המים באים, גידולי השלחין והתעשייה- החקלאות משנה פניה

באמצע שנות החמישים  נחנכו שני קווי הירקון-נגב, ובאמצע שנות השישים הצטרף המוביל הארצי,למפעל הענק להספקת המים  אל שדות הדרום והנגב הצחיחים.

חקלאי הנגב , שעיקר פרנסתם הייתה מושתת על פלחה חרבה, היו תלויים בגשם. קוצרים ברינה, בשנה גשומה. אבלים וחפויי ראש בשנה יבשה, יכלו עתה להתבסס על חקלאות יותר יציבה. כאן, המקום לציין שעוד לפני בנית המוביל הארצי ולפני קום המדינה, נעשו פעולות בצפון הארץ לספק מים לישובים החקלאים מעבר לנדרש לשימוש ביתי. ב1937 הוקמה "מקורות". שפעולתה ראשונה הייתה לקדוח בארות באזור כפר חסידים ולהוביל את המים בצינורות, שהביאו מגרמניה במסגרת הסכם "העברה", אל הישובים השכנים, שניצלו את המים לגידול ירקות, בעיקר תפוחי אדמה, ונטיעות מטעי פרי נשירים. היו במקומות אחרים, בהם הוקמו מפעלי מים אזוריים שסיפקו מים לחקלאות. כמויות המים, שהיו מצומצמות, שיפרו במידת מה את ההכנסות של החקלאים, אך לא יצרו תפנית רצינית במבנה המשק.

כדאי לציין, שבין חברי המושבים שנכללו במפעל כפר חסידים היו ויכוחים קשים והתלבטות רבה, האם להיכנס לחובות נוספים, עקב הצורך לשלם עבור זכויות המים, וזאת מחוסר יכולת להעריך מה  תהיה התרומה שיקבלו מאותם מים ואם ההשקעה תצדיק את עצמה. בסופו של הדבר נפלה החלטה חיובית. כל החקלאים רכשו את זכויות המים ונהנו מתוספת הכנסה.

בנגב כבר לא היו התלבטויות, הן בין חברי הקיבוצים שהיו באזור והן בממשלה ובסוכנות היהודית, שהקימו מראשית שנות החמישים עשרות מושבים, ידעו שבלי המים אין סיכוי לפתח בנגב חקלאות שתאפשר לחקלאים רבים להתפרנס ממנה. הממשלה והסוכנות בעזרת מענקים והלוואות נוחות אפשרה לבנות את התשתיות הנדרשות, להקים את רשתות השקיה בשדות ולרכוש טרקטורים, ומכונות חקלאיות.

הקיבוצים שכבר ישבו מספר שנים על הקרקע, לא נזקקו להתארגנות מיוחדת כדי לפתח את שדות השלחין. במושבים החדשים המצב היה שונה. היה צורך להקים את "חברות הפיתוח" האזוריות שקבלו תחת חסותם את חלקות המושבניקים, בד"כ חלקות ב' וג', על מנת לפתח את התשתית ולגדל גידולי שלחין ופלחה בצורה מרוכזת.

הממשלה עודדה גם גורמים פרטיים, שהקימו חוות של אלפי דונם כל אחת. לצידם היו גם חקלאים מהשרון שגם הם קיבלו שטחי קרקע לעיבוד במשבצות של מושבים חדשים. ואי אפשר מבלי להזכיר את החוות של "ייצור ופיתוח", זרוע של התנועה הקיבוצית. כל אלו השקיעו את אמונתם, מרצם, זעתם וכספם כדי להפוך את הנגב האפור/צהוב מרבית השנה, לירוק. המדינה ציפתה שהנגב המתפתח יהיה מקור פרנסה לאלפי חקלאים שיגדלו גידולי יצוא או מחליפי יבוא, וכן ייתן תעסוקה אלפי העולים החדשים שישבו במעברות. שטחי השלחין הגדולים שהצטרפו למעגל היצור החקלאי, אפשרו כניסתם בהיקפים גדולים, של גידולים שונים שחלקם נוסו בעבר, בהיקפים קטנים, וכן כניסתם של גידולים חדשים. חלקם גידולי תעשייה, כמו כותנה, סלק סוכר, אפונה, עגבניות ותירס וכן גידולים לשוק המקומי וליצוא טרי, כמו תפו"א, בוטנים, גזר ,בצל, פרחים וירקות שונים.

בעקבות הגידולים הוקמו מפעלים לעיבוד התוצרת כגון: מנפטות לכותנה, מזקקות לעיבוד סלק הסוכר, מפעלי שימורים ובתי אריזה, שהיוו מקור תעסוקה נוסף לעולים החדשים. במשך השנים, בעקבות ההתפתחויות בשווקים הגלובליים ומשיקולים כלכליים, חלק מהגידולים, כמו סלק סוכר, או בצל וירקות עלים ליצוא נעלמו ממפת הגידולים. הכותנה הצטמצמה באופן דרסטי. לעומת זאת, גידולים כמו תפו"א וגזר, היקפיהם גדלו משמעותית כאשר חלק גדול מהיבול מופנה ליצוא.

הכותנה

הוכנסה מחדש לגידול בארץ  בהמלצתו של סם המבורג, חקלאי יהודי אמריקאי מלוס בנוס שבקליפורניה, שגידל בחוותו כותנה, והעריך שתנאי הקרקע והאקלים בישראל מתאימים מאד לגידול זה. ההתחלה הייתה בחוות "ייצור ופיתוח" בעמק בית שאן. משם התפשטה, ותפסה את מקומה כגידול השלחין מספר 1 בישראל, הן בצפון המדינה ובדרומה. האפשרות לגדל כותנה על גבי כותנה, במשך מספר שנים, הוסיפה לאטרקטיביות של הגידול. הכנת השטח לקראת הזריעה, היה דומה במידה מרובה להכנת שדות הפלחה.

כאשר גידלו כותנה על גבי כותנה, היה צורך לטפל בשיחי הכותנה שנותרו בשדה לאחר הקטיף. קיצוץ השיחים נעשה באמצעות מכסחת עם ציר אנכי עליו מורכב זוג סכינים אופקיות.    המכסחת שנגררה ע"י טרקטור כיסחה צמד שורות בכל מעבר. הכלים הראשונים היו תוצרת "חגיז את רוזנטל" אלו הוחלפו אחרי מספר שנים במכסחת מסוג חדש: ציר אופקי עבה לכל רוחבה ועליו היו מותקנים בשורות מדורגות סכינים אנכיות. מכסחת זאת תוצרת "רסס", קיצצה את השיחים לפיסות יותר קטנות,ובכך שופרה הצנעת  הכסח. פעלה בשדות הכותנה שנים רבות.  הכסח הוצנע באמצעות מחרשות. שיקולים של הגנת הצומח חייבו לבצע את החריש קרוב ככל האפשר לפעולת הכיסוח. מה שגרם לא פעם, בעיקר בצפון המדינה, לחריש בקרקע רטובה מידי. חרישה מאוחרת בקרקע יבשה חייבה הנחתה ופירור הרגבים באמצעות "ארגז מיישר" ומעגלה. הכנת השטח לזריעה בוצעה ע"י  קלטרת רחבה- בקרקע לחה (רטיבות מהגשם או תוצאה של השקיה טכנית). אך  היו גם חקלאים שעבדו בקרקע יבשה עם דיסקוס.

בהמשך השנים החלו לגדל את הכותנה על ערוגות, ומצע הזריעה הוכן על ידי מתחחות גדולות של שלוש ערוגות, תוצרת "צח עפולה" ו"עשת איילון". מצוידות במעצבי-מצע. מתחחות אלו שימשו, ומשמשות גם היום, בעת הצורך, גם  להצנעת קוטלי עשבים . המזרעות הראשונות שהופעלו לזריעת הכותנ ה היו מזרעות "אינטרנשיונל" שהובאו מארה"ב. מנגנון הזריעה שלהם היה אמין ומדויק במושגים של הימים ההם, אך מכלול המכונה היה מסורבל, הרכבה על הטרקטור הייתה מסובכת ודרשה זמן רב.

חברת " טכנוחק"  הישראלית כבשה את השוק כאשר יצאה עם ה- 'T63. שלא כמו המזרעות האמריקאיות, כל יחידת זריעה לשורה אחת הייתה יחידה עצמאית. כדי לזרוע 6 שורות, הורכבו על "נושא כלים" 6 יחידות זריעה. נושא הכלים עם המזרעות נרתמו לטרקטור באמצעות הרתם תלת נקודתי. בהמשך הוחלפו מזרעות אלו בדגם משופר, ה-T70. הרצון להגיע לזריעה של "אומד סופי" ולהבטיח בכך מספר צמחים מיטבי בכל מטר רץ, ללא דילול ידני, הביאו לפיתוחן ויצורן של המזרעות פניאומטיות (מזרעות הוואקום).

המזרעה הפניאומאטית הראשונה הגיעה מארה"ב בשנות השמונים, הייתה זאת ה"צייקלו" (Cyclo) של אינטרנשיונל, בעלת מנגנון כימות מרכזי, הזרעים פוזרו בצינורות ארוכים אל יחידות הזריעה. שיטה זאת גרמה למרווחים לא אחידים בין הזרעים, ובסופו של דבר  ליציאתן משימוש. במקביל נכנסו לשימוש מזרעות פניאומאטיות שייצרה "טכנוחק " ה-TF500 ואחריה ה-TVP580. עוד לפני הפסקת פעילותה של חברת "טכנוחק " הגיעו לארץ מזרעות איטלקיות של חברת "גספרדו" (Gaspardo).  המזרעות הפניאומטיות  אכן אפשרו זריעה לאומד סופי מדויק.

הגנת הצומח הינה המשימה הכי סיזיפית המוטלת על המגדל בכל גידול שהוא. בכותנה המלחמה הזאת הייתה והינה קשה ומרה. זחל הזיפית שתקף את צמחי הכותנה בשנים הראשונות של הגידול בישראל, כמעט חיסל את הענף. מציאת חומרי הדברה שגברו עליו, לא מנע חדירתם של מזיקים אחרים, החל מההליוטיס וגמור בזחל הוורוד. מצב זה חייב פיקוח רצוף וצמוד לאיתור המזיקים בראשית הופעתם, והדברתם המיידית באמצעות ריסוס. עקב התפתחות צמחי הכותנה לגובה רב יחסית, כבר בשלב מוקדם של הריסוס יש צורך להשתמש במרססים מוגבהים.

הריסוס ניתקל בקושי נוסף-הרטיבות בשדות. בשיטת השקיה בקווי ממטירים, שהייתה בעבר השיטה הבלעדית, היו מעבירים את הקווים מידי יום, במחזוריות, כך שתמיד היו בחלקה המיועדת לריסוס באותו לילה, פסים שהושקו זה עתה. המרסס המוגבה הראשון היה מרסס ניגרר ע"י סוס. רוחב פס הריסוס היה קטן, לכן היה מוגבל לחלקות קטנות. אצל המגדלים הגדולים נכנס לשימוש מרסס 'סעצמי' בעל 3 גלגלים, שנבנה ע"י חברת "אייל". מרסס זה שהיה מאד גבוה, יציבותו הייתה מקור לבעיות, כמו כן כושר העבירות שלו בשטחים הרטובים הייתה מוגבלת, נטה לשקוע בבוץ בקלות רבה וגם להתהפך.

 שיפור רב הושג באמצעות הטרקטורים המוגבהים, גם הם תוצרת חב' "אייל" היו אלו טרקטורים סטנדרטים שהותקנו להם "קביים" ומערכת מגינים עם הבטחה קפיצית לפומיות. גם טרקטורים אלו לא היו מחוסנים נגד שקיעות אך הצליחו למרות הכול לבצע את הריסוסים. הקשיים בריסוס הקרקע היה מאיץ להתפתחות הריסוס האווירי ולשגשוגן של "כים אוויר" ו" מרום". המעבר להשקיה בטפטוף, החזיר במידה רבה את ריסוס הקרקע הפעם באמצעות מרססי "שרוול" שפותחו ע"י "מרססי דגניה", מרססים אלו החדירו את הריסוס, בעזרת לחץ אוויר, אל תוך הצמח, שיפרו משמעותית את ההדברה.

1. טרום זריעה- הצנעת קוטל עשבים בררני ע"י מתחחה כשלב  בהכנת מצע הזריעה.
2. טרום הצצה- ריסוס  קוטל עשבים בררני על פס הזריעה באמצעות מערכת ריסוס המותקנת על המזרעה.
3. במגלשיים עליהם מותקנות הפומיות, לצורך ריסוס חומרים לא בררנים, הותקנו מגנים כדי למנוע מגע בין התרסיס לבין חלקי הצמח. ריסוס הקרקע בין שורות הגידול באמצעות כלי המצויד

כמעט כל הכלים הללו ניבנו על ידי החקלאים עצמם, תוך שימוש בכישוריהם וכישרונם.

קטיף הכותנה נעשה בשנים הראשונות בידיים, כפי שכבר הוזכר, תוצאה של מדיניות הממשלה לספק תעסוקה לעולים שישבו במעברות. אך במקביל החלו ניסיונות ראשונים בקטיף ממוכן. .מאחר וביצוע הקטיף אינו דורש כוח פיזי רב, ומאידך, זריזות אצבעות, מרבית המועסקים בקטיף היו נשים מכל הגילים. העבודה נעשתה בקבלנות, ובסוף  כל עונה היו נבחרות מלכות הקטיף המקומיות.

בשלב מאד מוקדם התברר שאין מספיק ידיים עובדות לביצוע הקטיף. אי עמידה בלוח הזמנים העמידה בסכנה את היבול החשוף לגשם ולכן ניתן אור ירוק למעבר לקטיף ממוכן.

הקטפות הראשונות שהגיעו מארה"ב לישראל היו " אליס צ'למרס", "רסט" (Russt), דו-שורתיות סעצמיות. וכן "מק קורמיק" חד- שורתית, מורכבת על טרקטור "פרמול" (Farmal) שהפכו את כיוון נסיעתו.

"האליס צ'למרס" ו"הרסט" בעלי אצבעות קטיף חלקות, ולא משוננות כמו המק קורמיק ,נתגלו כנחותות בכל קנה מידה, ונעלמו מהשטח. לעומתן, קטפות "מק- קורמיק" ו"ג'ון דיר" היו, ועדיין בנויות על אותם עקרונות חכמים, וזהים, ושהשוני ביניהם נמצא בשוליים, עשו את עבודתן כיאה.. במהרה הקטפות החד טוריות המורכבות על טרקטור, פינו חיש את מקומן לטובת הקטפות הדו-טוריות בעלות מערכת הסעה עצמית. בהמשך הגיעו גם קטפות של 4 טורים ויותר.

הקטיף הממוכן חייב ביצוע פעולת שילוך לפני אסיף, ריסוס חומר שגרם לנשירת כל העלים והשאיר את הלקטי הכותנה חשופים לאצבעות הקטיף. הכתן הקטוף נשלח בעזרת משב אויר של מפוח אל סל הצבירה של הקטפת.

בשנים הראשונות, תכולת הסל נפרקה לעגלה עם קירות רשת. ע"מ לנצל באופן מיטבי את נפח ההובלה של העגלות, 2-3 עובדים עמדו על העגלה והידקו ברגליהם את הכותנה. העגלות נגררו ע"י הטרקטורים, הובילו את הכותנה אל מנפטות שהוקמו באזורי הארץ השונים.

הצורך לייעל את הובלת הכותנה גרם לפיתוח מערכת ליצור חבילות ענק, "בלות". המערכת הייתה מורכבת מעגלת ביניים שנצמדה אל הקטפת כאשר הסל היה מלא, וקולטת לתוכה את תכולת הסל, בעוד הקטפת עומדת בתוך השורה. לאחר התרוקנות הסל, הקטפת ממשיכה לקטוף ועגלת הביניים יוצאת מהשדה כשהיא נוסעת לאורך השורות. פורקת את מטענה אל תוך "הארגז המהדק". הארגז המהדק הינו תבנית של 4 דפנות, ללא ריצפה וללא גג, ברוחב של 2,6 מ' ובאורך של 7-6 מ', שקולט מספר רב של עגלות ביניים. על המסילה המותקנת על דפנות האורך, נעה מערכת הידוק הידראולית המהדקת את הכותנה ויוצרת חבילת ענק. משהושלם ההידוק של תכולת הארגז, המהדק היה מתרומם על גלגליו, הדלת האחורית נפתחת, והמתקן מתקדם, מותיר מאחוריו חבילת ענק מלבנית. עטיפת החבילה ביריעות פוליאתילן אפשרה שמירת החבילה גם בחורף, בשולי השדה או במגרש האחסון של המנפטה, עד אשר הגיע תורה להיכנס לניפוט.

הובלת "בלות" הכותנה אל המנפטה נעשה באמצעות עגלות או משאיות "רמסע" – מערכת תובלה רב שימושים שפותחה ונבנתה ע"י רמת דוד.

משהו על הקטפת

קטפת הכותנה תולשת את הכתן, מתוך ההלקט באמצעות שורות של אצבעות שפודיות ומשוננות, מותקנות אופקית בקומות על מוטות אנכיים, המורכבים  על תופים סובבים. הן חודרות אל תוך הצמח, מוט בעקבות מוט. הכתן נכרך על האצבעות, הסובבות במהירות מאד גבוהה, משתחרר מהן באמצעות צלחות הניקוי ("דופרים"), כאשר המוט מתרחק מהצמח. מפוח יונק את הכתן המשוחרר ודוחף אותו בעזרת לחץ אוויר אל סל הקטפת.

סלק סוכר

המחשבה לגדל סלק סוכר, לצורך הפקת סוכר ובכך לצמצם את היבוא מחו"ל, עלתה באופן רציני מתי שהוא בשנות החמישים. נזרעו חלקות ניסוי שהוכיחו שניתן לגדל גידול זה בארץ.        כתוצאה מכך הוקמו 2 מפעלים להפקת סוכר, בעפולה ובקרית גת, שהחלו לפעול ב-1960.

על מנת לספק את הכמויות הגדולות של סלק שנדרשו לצורך הפעלה יעילה של המזקקות, החלו לגדלו בהיקפים נרחבים: במושבים, בקיבוצים ובחוות. תחילה השתמשו בזרעים רבי-נבט, (פוליגרמיים), והזריעה נעשתה באמצעות מזרעות "פלנט ג'וניור" (Planet Junior) שיוצרו ע"י "טכנו חק", מה שחייב דילול נבטים לאומד הנדרש. הדילול בתחילתו היה כולו ידני.  שבהמשך החלו להשתמש במדללות מכאניות תוצרת ביטקובר. המדללת הייתה צוידת בגלגלים עם זרועות שסכינים בקצוותיהם, גלגל אחד מעל ולרוחב כל שורה, התקדמו תוך כדי סיבוב ועקרו קטעים של נבטים, והותירו קטעים אחרים עם צמחים. הדילול הסופי להשארת צמח בודד בכל מקטע נעשה עדיין ידנית. פתרון בעיית הדילול בא מכיוון אחר- זריעה מדויקת לאומד סופי. מזרעות "סטנהי" (Stanhay) האנגליות, בשילוב עם שימוש בזרעים חד-נבטיים (מונוגרמים) אפשרו זריעה מדויקת לאומד כמעט סופי. מזרעות "סטנהי" (תחילה מרק I, ואח"כ מרק II), העבירו את הזרעים, אחד אחד, ממיכל הזרעים אל הפולח באמצעות רצועה שטוחה מחוררת. גודל החורים היה בהתאם לגודל הזרעים והמרווח ביניהם קבע את המרחק בין הצמחים. מידי שנה עם הגעת הזרעים היה צורך למדוד את קוטרם ולהתאים או להכין  רצועות חדשות.

שיפור נוסף בדיוק הזריעה התאפשר עם המעבר לשימוש בזרעים מצופים. הזרעים הגיעו בצורת כדורים קטנים, אחידים בקוטרם.

האסיף, בתחילת הדרך, היה ידני לחלוטין. האשרוש נעקר בעזרת קלשון חפירה. הקודקוד, עם ציצת העלווה, נערף באבחה אחת של מערפת ידנית.

העקירה באמצעות קלשון הייתה פעולה איטית וקשה, ולכן תוך פרק זמן קצר ניבנו והוכנסו לפעולה העקרנים. כלי דו שורתי נגרר על ידי טרקטור, שהפך את פעולת העקירה לפשוטה וקלה. שני סוגי עקרנים נכנסו לשימוש.

עקרן הכפות-היה מצויד ב 2 רגליים אנכיות, לכל שורה, אשר בשליש התחתון התכנסו כלפי פנים. בקצה התחתון היו מותקנות בשיפוע לוחות/סכינים מפלדה. הרגליים, תוך כדי התקדמותן, חתרו משני צידי האשרושים וגרמו לדחיקתם כלפי מעלה.

עקרן הקלשון- היה בנוי מרגל אחת לכל שורה. בקצה הרגל היו מותקנות צמד שיניים ארוכות, מרווחות בחלקן הקדמי וצמודות בחלקן האחורי. גם הם תקפו את האשרושים מהצדדים וגרמו לשליפתם מהאדמה.

העקרנים השאירו את האשרושים העקורים על פני השדה, אך העריפה נעשתה עדיין ידנית, וגם העמסה על המשאית נעשתה בידיים.

שיפור בתהליך העמסת המשאיות נעשה כשהוכנסו לשימוש מעליות שנצמדו למשאיות. הזנתן הייתה ידנית אך נחסך המאמץ הכרוך בזריקת הסלקים לתוך המשאית הגבוהה.

"עקרנים מעמיסים" וקומביינים שכללו מערכות עריפה מכאניות, שהובאו מאירופה, נוסו כאן ונכשלו. אם בגלל חולשת השלדה ואם בגלל הפחת הגדול שהותירו בשדה.

במחצית הראשונה של שנות השישים הגיעו לארץ הקומביינים האמריקאים "פרמהנד" (Farm hand), "ג'ון דיר" ו"הסטון" (Hesston). היו אלה עקרנים מעמיסים. ללא מערכת עריפה אך בעלי מבנה חזק ואמין, שאפשרו עקירה והעמסה של סלק הסוכר, בדרך  ממוכנת  לחלוטין.  הקומביינים האמריקאים עקרו את הסלקים באמצעות צמד גלגלי פלדה אנכיים, צרים וחדים בשפתם, מוצבים בשיפוע אחד כלפי השני.("גלגלי אופל"). הגלגלים היו מרוחקים אחד מהשני בחזית אך כמעט צמודים מאחור, חבקו את האשרושים ותוך כדי התגלגלותם שלפו אותם מהקרקע ושחררום על המערכת להפרדת העפר.

הפרמהנד הראשונים הגיעו ללא מיכל צבירה, עקרו והעמיסן ישירות את המשאית.

האשרושים העקורים הועלו באמצעות מעלית הקומביין, ישירות למשאית שנסעה לצידו. הגעתם של הקומביינים עם המיכל ייעלה את פעולת האסיף.

 כאמור קומביינים אלו לא היו מצוידים במיתקנים לעריפת הקודקודים וחייב התייחסות נפרדת.  עריפת הקודקודים שנעשה באמצעות עורף מכאני שנבנה ע"י מספר יצרנים מקומיים. כלים אלו לא היו מושלמים מבחינה טכנולוגית אך בכל זאת הופעלו תקופה ארוכה. עד אשר הוחלט לפתור את הבעיה בדרך אחרת. ויתור על העריפה לטובת כיסוח וצחצוח. כסוח העלווה לרמה המייטבית באמצעות מכסחת כפות. השלב הבא היה ניקוי שאריות העלווה שנשארה צמודה לאשרוש באמצעות המחבט

המחבט היה  בנוי מפסי גומי רבדים חזק, שהורכבו על ציר אופקי שסבב במהירות וחבטו בעוצמה רבה בחלקם העליון של האשרושים. בשלב מסוים הופעלו מחבטים שהיו מצוידים בכבלי פלדה במקום רצועות הגומי. התוצאה לא הייתה מושלמת ומנהלי מפעלי הסוכר התנגדו ומחו . הויכוח נמשך עד סגירת המפעלים וחיסול הענף ב 1980, כתוצאה של מדיניות הממשלה.

אפונה

האפונה הייתה אולי הגידול הראשון שגידלו באופן מתוכנן עבור תעשיית השימורים.להבדיל מגידולים אחרים, בהם התעשייה של אותם ימים הסתמכה בעיקר על עודפים מהשווקים כחומר גלם.  עקב חיי המדף המזעריים של האפונה, הגידול נזרע בלוח זמנים קפדני המאפשר אספקה רצופה של גלם למפעלים תוך שמירה על איכות הגרגירים .האפונה נזרעה בעבר וגם היום על שטח חלק באמצעות טוריות. לעומת זאת בתחום האסיף והדיש חלה התפתחות מרשימה. בימי הבראשית, האפונה, הירק עם התרמילים נתלשו בידיים. הועמסה בעזרת קלשונים על עגלות, או משאיות, ונשלחו אל המפעלים. במפעלים ניצבו מדושות ("ווינרים") נייחות. הגרגרים שהופרדו מהירק עברו ברור, מיון חליטה ואריזה. הירק הוחזר למגדלים לצורך האבסת הבקר.  מקצרת "יום" (Hume) שהורכבה על חלקו האחורי של טרקטור, שעם הפיכת המושב ואמצעי הנהיגה, הפך להיות חלקו הקדמי, ובכך למקצרה ממונעת. האפונה הקצורה הוסטה באמצעות מסוע בד וסודרה באומן בשולי השטח הקצור. מעלית, גם היא תוצרת "יום" העמיסה מיידית את האפונה הקצורה על משאית שהובילו אותה אל המדושות הנייחות במפעלים השונים.

מקצרת "פורטר" (Porter way) הייתה צעד נוסף קדימה. מקצרה זאת גם קצרה את האפונה וגם העלתה אותה על המשאית. תחילת המהפכה הייתה בכניסתן לשדות של המדושות הניידות (Mobile Viner) תוצרת אפ.אמ.סי (FMC) שעבדו בשילוב עם מקצרת "לברדה" (Laverda) האיטלקית.

מקצרה ממונעת, רחבה יחסית, שריכזה את האפונה הקצורה לפתח במרכז המקצרה, ויצרה מאחוריה אומן. המדושה הניידת נעה בעקבות המקצרה ובעזרת הנייף (Pick up) הרימה את האומן אל מערכת הדישה, הפרידה את הגרגרים מהירק והובילה אותם אל מיכל הצבירה. הירק נפלט אל השדה. המהפכה האמיתית באסיף נעשתה על ידי קומביין האפונה (Pea harvester) מכונות אלו תוצרתFMC  ופיקסול (PICKSALL ) מצוידות בתוף אצבעות קפיציות התולש את התרמילים מהשיחים. התרמילים התלושים מובלים אל תוף הדיש הענקי שמערכת איזון אוטומטית שומרת על היותו במצב מאוזן ללא קשר לטופוגרפיה ולקפלי הקרקע. התרמילים וגרגירים שנדושו מופרדים. הגרגירים מובלים אל מיכל הצבירה. התרמילים הריקים וירק נוסף נופלים מאחורי הקומביין.

מיכל הצבירה המלא, נפרק למיכלי פלסטיק גדולים הנמצאים על המשאית.

עקב התכנון והביצוע המדויק הנדרשים להספקה שוטפת של הפרי הרגיש למפעלים. ביצוע תכנון לוח המזרעים, פיקוח על הזריעה וביצוע האסיף לפי התוכנית וכן ההשקעה הגדולה הנדרשת כדי לרכוש את הקומביינים היקרים ולתחזקם, כל אלו גרמו לכך שהביצוע נעשה על ידי מספר חברות קבלניות כמו "יעדים", "הדסים", "יונג אתגר", "דודי את ציפורי" וזה מתייחס, בנוסף לאפונה, גם לגידולים נוספים כמו עגבניות ותירס לתעשייה.

עגבניות לתעשייה

גם גידול זה, כמו הכותנה, נכנס לישראל בהמלצתו של סם המבורג שגידל עגבניות תעשיה בחוותיו בקליפורניה.
גידול עגבניות לתעשייה במתכונת המקובלת בישראל התפתח בארה"ב עקב הצריכה הגוברת של מוצרי עגבניות ומאידך במחסור בידיים עובדות לביצוע הקטיף.

צוות מומחים בראשיתו של פרופ' סימס (Sims) מאוניברסיטת קליפורניה בדייויס, וכן  נציגי תעשיית המזון, החליטו לתקוף את הנושא בשני מסלולים עיקריים.

1. א. פיתוח מיכון לאסיף העגבניות.
   • אפיון הדרישות ותכונות המכונה.
2. ב.טיפוח זני עגבניות שיתאימו לדרישות התעשייה וכן יתאימו לאסיף ממוכן.
   • צימוח וגגטיבי  (צמחי) נמוך עד בינוני
   • אומד צמחים שיאפשר זאת
   • התנגדות נמוכה לניתוק
   • מוצקות - תכולה גבוהה של מוצקים מסיסים (Brix)
   • ריכוז היבול בתקופה קצרה.
   • גוון אדום גם בפנים וגם בחוץ
   • עמידות למחלות כמו פוזריום וורטיציליום

בעוד החוקרים עוסקים בטיפוח הזנים החדשים, הצוות שעבד על נושא האסיף הממוכן אפיין את הדרישות והתווה את כיווני הפיתוח של המכונה.

מספר חברות לבניית מיכון חקלאי החלו לפתח את דגמיהם. אחרי מספר שנים נותרו 4 חברות שהגיעו לייצור מסחרי של קומביינים לעגבניות לתעשייה: אפ.אם.סי (FMC), "ג'ונסון" (Johnson), "בלקוולדר" (Blackwelder), "יום" (Hume)

באמצע שנות השישים החלו לגדל בישראל, באופן ניסיוני, עגבניות לתעשייה, ללא הדליה,  שרועות על פני הקרקע, על שטח חלק (לא מעורג או מגודד).

ב – 1967 הגיעו לארץ 2 קומביינים ראשונים, לאסיף עגבניות לתעשייה. אחד ל"מילואות" בגליל המערבי, והשני לחוות "טל אור" של ייצור ופיתוח, בנגב. היו אלו קומביינים תוצרת  FMC דגם Cascade. הקומביינים היו מצוידים בזוג דיסקים גדולים שחתכו את השיחים בגובה פני הקרקע. כל הנוף בתוספת כמות גדולה של עפר ורגבים עלו על הקומביין אל מערכת הניעור. בפועל, בתנאי השדות כפי שהיו, הקומביינים נסתמו ברגבים ולא יכלו לפעול.

המסקנה שהגענו אליה הייתה חד משמעית – משהו לוקה אצלנו בתחום הקרקע. האם סוג הקרקע ותכונותיה הם הבעיה העיקרית או האם האגרוטכניקה שלנו שגויה? או גם זה וגם זה?,  על   כך ראה בפרק מה למדנו ומה עשינו).

המעבר לגידול עגבניות לתעשייה על פני ערוגות מוגבהות, שינה באופן משמעותי את תנאי האסיף ואפשר לקומביינים לבצע ביעילות את פעולת האסיף.

אחרי ה – FMC הגיעו 3 קומביינים תוצרת "בלק וולדר" עם מערכות ניעור דוגמת מנער הקש של קומביין תבואות.

קומביינים אלה היו נחותים מכל הבחינות ונעלמו חיש מהשטח. הג'ונסונים שבאו מיד אחריהם היו קומביינים טובים מצוידים במסוע ניעור ייחודי, שורות של שרשרות, אחת בצד השנייה, עם אצבעות, נעות פסיעה ארוכה קדימה ופסיעה קצרה אחורה. התאוצות האופקיות גרמו להתנתקות הפרי מהשיחים. במקביל, עקב המחיר הגבוה וגודלם של הקומביינים האמריקאים עלתה המחשבה לייצר קומביין ישראלי שיהיה קומפקטי, ללא מערכת הנעה עצמית, שמשמעותו זול יותר, וכן יהיה מסוגל לעבוד בחלקות קטנות.

הקומביין פותח על ידי המכון להנדסה חקלאית וניבנה על ידי חברת שרנוע. קומביינים אלו הופעלו על ידי קבלני קטיף במשך מספר שנים.

בינתיים גם ה – אפ.אם.סי וגם הג'ונסון  עברו שדרוגים. שיטת ניתוק הפרי משיחים עברה מספר שינויים עד שהגיעו למערכת הנוכחית: תוף עליו מורכבות אצבעות ארוכות מפיברגלס. התוף מסתובב באיטיות יחסית, אך רוטט בעוצמה רבה. האצבעות הרוטטות בתוך השיחים הנעים על מסוע עם שלבים מרווחים מנתקות את הפרי,  הפרי המנותק נופל במרווחים אל מסוע הפינוי.

שיפור משמעותי נוסף היה עם הכנסתם של המפרידים האלקטרוניים, שגם הם עברו במשך הזמן שדרוגים, אך מטרתם, הפרדת העגבניות הירקות והרגבים מהעגבניות האדומות – נשארה. הבררה נופלת על הקרקע בעוד העגבניות האדומות ממשיכות, דרך שואב העלים, את דרכן אל המעלית ואל ה 'גונדולה'.

כיום ג'ונסון ואפ.אם.סי נמצאות תחת גג אחד ומיוצרים ע"י "C.T.M".

חזרה לגידול: מאותו רגע שאומצה שיטת הערוגות, הכנת מצע הזריעה נעשה על ידי מתחחות מעצבות. התוצאה הייתה ערוגה מוגבהת ישרה. הקרקע המפוררת הונחתה על ידי מעגלה חלקה.

להשגת הקדמה באסיף והארכת העונה, החלקות הראשונות נשתלו בשתילי גוש בעזרת מכונות שתילה. 6 מכונות שתילה, מורכבות על מסגרת גדולה עם עמדות אחסון למגשי השתילים. שתלו 3 ערוגות בכל מהלך.

מכונות השתילה הראשונות היו תוצרת "Mechanical trans Planter" האמריקאיות בעלות ראש גביעים מסתובב. המכונות האיטלקיות שהגיעו בהמשך פעלו על אותו עיקרון.

הזריעה לאומד סופי, נעשתה על ידי מזרעות "מרק 2" של "סטנהי" וכן ע"י מזרעות פניאומטיות של טכנוחק 550 T.

טיפול נגד עשבייה נעשה בין על ידי מתחחות מעצבות עם מגיני שורה להגנת הצמחים מפגיעה וכיסוי בעפר וכן על ידי ריסוס מוגן. הפומיות הותקנו בתוך תאים סגורים בצדדים שמנעו מגע בין התרסיס והעגבניות.

בשנים הראשונות, מרבית הזנים היו בעלי צימוח שופע.
היה צורך לפנות את הנוף משבילי הנסיעה ובכך למנוע דריסה של חלק מהיבול על ידי גלגלי הקומביין. לצורך זה ניבנו בארץ מתקני פינוי מיוחדים שהורכבו בחלקו הקדמי של טרקטור ונכנסו לפעולה בשלב של צניחת הנוף.

הזנים המקובלים היום, הינם זנים בעלי צימוח קטן יותר, מה שאפשר לוותר על פעולת הפינוי.

המיכון בתפו"א

כבר בראשית ההתיישבות בארץ, בשלהי המאה ה 19 החלו ניסיונות לגדל תפו"א. ניסיונות שלוו במעט הצלחות והרבה כישלונות. את ההתעקשות להמשיך ולנסות ניתן להסביר בעובדה שכל המתיישבים הגיעו מארצות בהן תפו"א היה מרכיב מכובד  בסל המזון.
המפנה בא עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. חברו כאן מספר גורמים, מפקדת הצבא הבריטי במזרח התיכון שנזקקה להספקת מזון למאות אלפי חיילים, השלטון המנדטורי, הרצון העז של החקלאים היהודים. והעיקר מערכות המים שזה עתה הוקמו והחלו לספק מים, אמנם בכמות מוגבלת, לחלק מהמושבים והקיבוצים.
בתחילה, הגידול כולו היה מבוסס על עבודת ידיים. בחלקת שדה שזובלה בזבל בקר ונחרשה סומנו שורות, לעיתים באמצעות חבל, הפקעות המונבטות הונחו בזהירות שהעיניים כלפי מעלה בגומות שנחפרו בעזרת מעדר, רווח שלן "שיבר וקצת" (כ 25 ס"מ) בין הגומות. כיסוי הפקעת נעשה גם הוא, בזהירות בעזרת המעדר. ההשקיה ברובה הייתה באמצעות "סקינרים"- צינורות מתכת בקוטר של צול, עם נחירים (עיניים) שהוברגו בתוכם במרווחים קבועים. הצינורות הוצבו לרוחב השדה במרחקים קבועים, בד"כ על גבי עמודים מיוחדים. מנוע מופעל על ידי זרם המים סובב את הצינור פסיעה אחר פסיעה, ימינה עד לטווח המקסימאלי והחל לחזור פסיעה אחר פסיעה בקצב איטי שמאלה וחוזר חלילה. לאחר הנביטה ותחילת צמיחת העלווה, נעשתה פעולת עידור ותילול שחזרה על עצמה מספר פעמים תוך תקופת הגידול. תשומת לב ניתנה לאי כיסוי העלווה בעפר או פגיעה בסטלונים (נטישות). אסיף היבול נעשה בעזרת קלשון חפירה.
הגדלת שטחי המזרע הביאה את השלב הבא: במקום המעדר והגומות, נפתח בקרקע תלם באמצעות מחרשה מס' 4, בעלת מגרופית יחידה עם כנף ורתומה לסוס. בתחתית התלם פוזר זבל עופות, או כבשים, הזרעים הונחו ביד על דופן התלם. כיסוי הזרעים נעשה במעבר נוסף של המחרשה.
התילול הידני הוחלף גם הוא באמצעי תילול נגררים על ידי סוס. מהתקנת כנף על מחרשה ערבית ועד מתלל דו כנפי בעל אפשרויות שינוי רוחב הכנפיים. האיסוף התבצע, כשתנאי הקרקע אפשרו, באמצעות מחרשה שגילתה את הפקעות. הליקוט היה ידני. כשהקרקע הייתה רטובה מידי חזרו לקלשון החפירה. תקופה זאת הסתיימה עם הגעתן של מכונות ההוצאה הראשונות "צ'מפיון" (Champion) ו'פרקואר' (Farquar) ובשלב מאוחר יותר עשת איילון.  המכונות הראשונות, לשורה אחת, היו בעלות 4 גלגלים, 2 גלגלים גדולים מאחור וזוג גלגלים קטן יותר מלפנים ונגררו על ידי זוג סוסים. בהמשך עברו הסבה ונגררו על ידי טרקטור.
מכונות ההוצאה היו מצוידות בסכין מחתר, שחדרה לקרקע והעלתה את הפקעות ביחד עם כמות גדולה של אדמה. מסוע שלבים, עשוי ממוטות פלדה עגולים, קצותיהם מכופפים כאנקולים שאפשרו לשלבים להתחבר אחד אל השני ביוצרם מרווחים של כ 25 מ"מ בין שלב לשלב. מסוע זה, שטולטל על ידי מנערים אובליים שהותקנו לאורכו, העביר את התפודים והעפר אל מעבר למכונה, תוך כדי סילוק חלק מהעפר דרך הרווחים. התפודים שנפלו על הקרקע נאספו בידיים לתוך דליים, פחים, ושקים.
במכונות שנבנו עבור סוסים. מקור הכוח להנעת המסוע הגיע מהגלגלים האחוריים של המכונה באמצעות גלגלי שינים ושרשרת. המכונות שנבנו מאוחר יותר נגררו על יד טרקטור וקיבלו את הנעתם באמצעות מעביר הכוח (PTO). היו אלו מכונות ההוצאה הנפוצות יותר, אך שהגיעו מחו"ל גם מכונות אחרות, ללא מסוע, כמו הפרגוסון  שהייתה מורכבת מסכין חתירה מעליו גלגל אצבעות אנכיות שהיה מסיט את תפוחי האדמה אל גלגל מסרק לריכוז באומן. מכונות אלו לא נקלטו עקב הנזק שגרמו לפקעות. מכונות ההוצאה  הקלו במאמץ הפיזי והגדילו את התפוקה ובכך אפשרו הגדלת שטחי הגידול אך במידה מוגבלת עקב הצורך בידיים עובדות רבות לאסיף הפקעות מהקרקע, ,. הייתה גם מגבלה של עבודה בקרקע רטובה, במיוחד באדמות הכבדות. מסיבה זאת, ביחד עם סיבות נוספות, גרמו לכך שגידול תפו"א נדד מהקרקעות הכבדות של הצפון- דרומה. תחילה בשרון ובהמשך לנגב, בעיקר לאזורי החול והלס החולי של מועצה אזורית אשכול (חבל מעון) וכן גם אל הלס הכבד יותר בשער הנגב ובני שמעון.
גם הזריעה שינתה פניה כשהגיעו מכונות הזריעה הראשונות. מזרעות אלו שנגררו על ידי טרקטור פתחו בקרקע שני תלמים במרווח של 70- 80 ס"מ, שני אנשים שישבו בחלקה האחורי של המכונה דאגו להניח זרע בודד לכל אחד מהתאים שבצלחת המסתובבת. כל תא, בתורו , הגיע אל פתח המשפך והזרע נפל דרכו לתוך התלם. 2 זוגות של צלחות כיסו את התלמים ויצרו תלוליות.
הזנת הפקעות התפתחה במשך השנים מידנית ועד אוטומטית לחלוטין, בדרכים וטכניקות שונות, מגלגל הכפות ב 'פרקואר' (Farquar) דרך מסועי הכפות של 'אסיה, (Hassia), 'קרמר' (Cramer)  וה 'גרוסה' (Gruse) ועד הפרגוסון עם גלגל התפסניות. כל המזרעות היו מאוד איטיות. מדויקות יותר בזרעים עגולים וממוינים כהלכה. לא מדייקות בזרעים מאורכים או לא ממוינים.
המזרעה ששינתה את קצב הזריעה והעמידה בלוח הזמנים הייתה ה"הווארד" (Howard) הבריטית, בעלת מנגנון כימות והזנה ייחודי שאפשרה זריעה במהירות של 10-12 קמ"ש לעומת 2-4 קמ"ש במזרעות הכפות.

חסרונן של כל המזרעות שנזכרו כאן, היה בכך שיחידות הפליחה היו צמודות, לעיתים באופן קשיח, אל מסגרת המזרעה או ישירות למיכל הזרעים. כך שלכמות הזרעים במיכל הייתה השפעה על עומק הזריעה. מאידך קיבולת הזרעים של המזרעות הייתה קטנה מכדי לאפשר רצף זריעה של הלוך וחזור בחלקות הארוכות של קיבוצי הנגב. הגדלת קיבולת המיכלים על ידי הגבהות כאמור היה פיתרון גרוע מאוד ששיבש את אחידות עומק הזריעה.

הפיתרון נמצא ביח"ם, בבניית מיכל זרעים אופרטיבי מעל הטרקטור. מיכלי הזרעים המובאים מהקירור מרוקנים לתוך המיכל האופרטיבי, וזה באמצעות שני מסועים, מזין את מיכל המזרעה ושומר על כמות זרעים קבועה.

במחצית הראשונה של שנות התשעים החלו להגיע לארץ מזרעות הולנדיות מסוג חדש "מידמה" (Miedema).בין יתרונותיה הרבים: מערכת הפולחים עצמאית שאינה מושפעת מכמות הזרעים במיכל הענק (3 טון בדגם הנגרר). הסעת הזרעים מהמיכל ועד הפולח באמצעות מסועים ורצועות, ומערכת פיקוד ובקרה אלקטרונית מאפשרים למפעיל, היושב בטרקטור לתכנת את הדרישות למחשב, הבקרה והפיקוד יבצעו זריעה במרווחים מדויקים.

גם באסיף הממוכן חלה התקדמות, מכונות ההוצאה (המחתרים) החד שורתיים הוחלפו בדו שורתיים.

בשער הנגב הלכו צעד קדימה ואימצו שיטה אמריקאית, הוסיפו שלב נוסף לתהליך – מאספות מעמיסות( פיק-אפ ), שהרימו את האומנים שהשאירו המחתרים על הקרקע והעמיסו על המשאיות. זה היה הקדימון לקראת הגעתם של הקומביינים האמריקאים לשטחים הגדולים.

במקביל החלו להגיע קומביינים אירופאים ראשונים: 'אסיה' (Hassia) מגרמניה, סמרו (Samro) משוויץ, 'רוט הרבסטר' (Root harvester) וג'ונסון (Johnson) מאנגליה. כולם חד שורתיים, עם מערכות שונות להפרדת עפר ורגבים. וכך הייתה הקלה רבה באסיף, אך הקומביינים שנבנו לתנאי הקרקע של אירופה, תוחלת חייהם הייתה קצרה ביותר ולאחר שנה או שנתיים הפכו לגרוטאות.

הקומביינים האמריקאים שירשו את מקומם, ה 'תומס (Tomas), וה 'דלמן' (Dhalman) שבא אחריו וכן ה 'מוצלח' שנבנה בעקבותיהם במסגריית יח"ם (ישובי חבל מעון) עם תוספות ושיפורים, היו קומביינים דו שורתיים ללא מערכות מתוחכמות להפרדת עפר אך בעלי מבנה חזק ואמין מתאימים לתנאים שלנו.    המעבר לשיטת הערוגות שיפר בצורה משמעותית את מצב הקרקע בעת האסיף ונתן הזדמנות מחודשת לקומביינים האירופים המתוחכמים יותר.

שנות השמונים הגיעו לארץ קומביינים גרמניים: 'הגדורן' (Hagedoren) ו 'גרימה' (Grimme). ה 'הגדורן' לא עמד גם בתנאי הקרקע המשופרים ונעלם לאחר מספר שנים מוגבל. לעומת זאת חברת גרימה, שזיהתה את הפוטנציאל הישראלי, הן מבחינת השוק המקומי והן מבחינת שווקים בארצות אחרות בעלות תנאים דומים לתנאים בישראל, הייתה פתוחה להערות ושיפורים בדגם שהגיע לישראל. כשהחלו לתכנן את הדור הבא, שלחו לישראל 2 אבות טיפוס שהופעלו על ידי מהנדסי החברה במשך מספר שנים באדמות הלס של הנגב.

התוצאה הייתה קומביינים חדשים, שבנוסף למערכות הפרדת העפר המשוכללות ומערכות פיקוד ובקרה מתקדמים ביותר, מבנה המכונה וחוזקה עומדים בהצלחה בתנאי הקרקע הקיימים בישראל, כל קומביינים אלו הם בעלי מיכל צובר.

חברת 'אגרו שלב' מאשדוד בנתה מספר מוגבל של קומביינים טובים, אך מהיותה חברה קטנה ומוגבלת במשאבים לא יכלה להתחרות בקצב הפיתוח שנעשה בחברות הגדולות ונשארו מאחור.

במאמץ להשיג יתרון יחסי על הקומביינים האחרים, חברת אגרושלב בשיתוף עם המכון להנדסה חקלאית פיתחו מתקן, שהותקן על הקומביין, למילוי אוטומטי של שקי ענק, כולל שקילה. פיתוח זה לא נקלט על ידי החקלאים.

גם בתחום התילול הייתה התפתחות: המתלם היחיד הרתום לסוס הוחלף ב-3 מתלמים על מסגרת אחת רתומה לטרקטור. על מסגרת זאת הותקנו בנוסף: רגלי קלטור או מנקשת סיבובית. המכונה עיבדה במהלך אחד ערוגה של שתי שורות, היו חקלאים שהעדיפו להרכיב צלחות במקום מתלמי הכנפיים.

גם אלו וגם אלו נדחקו במידה רבה על ידי המתלל המונע, שסכיניו מורכבים על נושאי סכינים במבנה בורגי, שמסתובבים ומפוררים את הקרקע, משמידים עשבים, ואת האדמה המפוררת מקרבים אל השורות, ומעצבים מחדש את התלוליות.

גזר

גידול הגזר לשוק המקומי וליצוא, משתרע על אלפי דונמים, בשני אזורי גידול עיקריים: עמק בית שאן והנגב המערבי. כמות מסוימת גדלה גם בשרון.
בעבר גידלו גזר גם בקרקעות הכבדות של עמק יזרעאל, אך לא עוד.

הגזר גדל על ערוגות מוגבהות ומתוחחות, 3 או 4 שורות על כל ערוגה. הזריעה בעבר נעשתה בעזרת "פלנט ג'וניור" מה שחייב ביצוע פעולת דילול של הנבטים. מזרעת הכפיות השוודית "ניבקס" (Nibex), שיפרה משמעותית את דיוק הזריעה, אך רק לאחר כניסתן של המזרעות הפנימאטיות, בתחילה ה"סטנהי" (Stanhey) ואחריה ה"גספרדו" (Gaspardo), ולאחרונה "אגריקולה איטליאנו" (Agricola Italiano) הושגה רמת הדיוק הנדרשת.

גם גידול זה, כמו גידולי פקעות ואשרושים אחרים, עבר את השלבים של אסיף ידני באמצעות קלשון חפירה, דרך מחתרים שונים, עד שהגיע לאסיף באמצעות קומביין.
בעידן הטרום קומביין, הגזר העקור נאסף ועלוותו נתלשה בידיים. בסוף שנות השישים הגיע לארץ קומביין אמריקאי, "סקוטווינר" (Scottviner) של חברת FMC שהיה בנוי על עקרונות חדשניים. האשרושים אמנם נותקו מהקרקע באמצעות סכין מחתר קטנה המותקנת בקדמת המכונה, אך במקום לעלות את כל המסה של הגזר בתוספת הקרקע, העלו את הגזרים בעזרת זוג רצועות ארוכות צמודות שתפסו את עלוות הגזר בעת הניתוק ומשכו אותו באלכסון כלפי מעלה. בחלקו העליון של הקומביין, מתחת לרצועות, הייתה מותקנת מערכת קינוב ייחודית של מוטות משתלבים תוך כדי סיבוב , מושכים את העלווה והגזר כלפי מעלה עד שנתקל בזוג מוטות תורני ונתלש. הגזר התלוש צנח אל מסוע המעליות ומשם אל כלי התובלה, בעוד הירק ממשיך דרכו ונופל מאחורי הקומביין. קומביין זה שלט בשוק ללא תחרות רצינית, עקב הפטנט שהיה ל FMC  על מערכת הקינוב ושירת את המגדלים במשך כ 15 שנים למרות היותו כבר ישן הן פיזית והן טכנולוגית. ניסיונות להשתמש בקומביינים אחרים בעלי מערכות קינוב שונות לא צלח.

בתחילת שנות השמונים, עם פקיעת הפטנט של מערכת הקינוב יצאו לשוק והגיעו לישראל מספר קומביינים חדשים, הראשון היה הסיימון (Simon) הצרפתי. יצרן זה שביקר בארץ וראה את התנאים גילה נכונות לשיתוף פעולה לספק מערכות ומכלולים ולא קומביינים שלמים. הקומביין הראשון נבנה בקיבוץ סעד. מחוץ לשלדה המחוזקת הותקנו בו מערכת הידראולית מושלמת וכן תא סגור למפעיל. אחרי ההצלחה של קומביין זה נבנו עוד מספר קומביינים במסגריית מוצל"ח (חבל מעון) עבור משקים בעמק בית שאן. קומביינים אלו, ואלה שבאו בעקבותיהם "אסא- ליפט" (Asalift) הדני ו"דה וולף" (DeWolf) הבלגי מבוססים על העקרונות הבסיסיים של ה"סקוט-ווינר" אך כללו מספר גדול של שיפורים משמעותיים.

כל המערכות והמסועים מופעלים על ידי מנועים הידראוליים וניתן לשלוט בקלות על פעולתם.

• מערכת הידראולית עצמאית סגורה.
• מערכת כונסים ממונעים עוזרים לעלווה להיכנס בין רצועות האסיף
• בקרת עומק וצידוד (עיקוב אחרי השורה) אוטומטית
• מערכת לפינוי העפר הדבוק לאשרושים
• מסוע להפרדת העפר והירק מהאשרושים

הקומביינים החדשים, חלקם חד שורתיים, חלקם דו שורתיים וגם תלת שורתי. רובם מצוידים במיכל צובר המונע את הצורך בנסיעה של כלי התובלה בשדה.

אגוזי אדמה (בוטנים)

גידול זה, בגלל יתרונותיו כגידול מטייב במחזור הזרעים, נוסה כמעט בכל אזורי הארץ, אך במהרה התברר שאינו מתאים לאדמות הכבדות ולכן התרכז בשלשה אזורים: השרון, הגליל העליון המזרחי והנגב המערבי.

כמו מרבית הגידולים, החל את דרכו בשדות ישרים, אך עם כניסת שיטת הערוגות הפך להיות גידול על גבי ערוגות 2 שורות על כל ערוגה.

התבססות הגידול בשטחים נרחבים חייב זריעה ממוכנת ואכן חברת "טכנוחק" העמידה לרשות החקלאים דגם ראשון של מזרעה לבוטנים. חיש מהר התברר שמזרעה זאת אינה מטפלת באופן עדין בזרעים ונוצר אחוז גבוה מידי של זרעים שבורים.

בראשית שנות השישים יצאה טכנוחק עם דגם חדש של מזרעה- ה T63 שהיה משופר משמעותית מהדגם הראשוני אך עדיין לא היה מושלם. הT70 היה צעד נוסף קדימה אך רק עם כניסתן של המזרעות הפניאומאטיות, בשנות השמונים, בעיית שבר הזרעים כמעט ונעלמה.

האסיף, בתקופת הבראשית, נעשה בשילוב מחתרים ועבודת ידיים. היו מחתרים מסוגים שונים, חלקם בבניה עצמית, כולם כללו מסגרת עם ריתום תלת נקודתי אך היו סוגים שונים של סכינים: מסכין אחת רחבה,שעקרה  2 שורות (ושנטתה להיסתם בקלות בעשבים) .זוג חצאי דיסקים, אחד לכל שורה, בעלי כושר חדירה טוב בקרקע מהודקת. וזוג סכינים ימין ושמאל, שטוחות, מוצבות באלכסון לכיוון הנסיעה. סכינים אלו, לאחר המעבר לגידול על גבי ערוגות דחקו את כל השיטות האחרות.

הצמחים המנותקים נשלפו ידנית והונחו על פני הקרקע לצורך ייבוש מחתר משולב עם מסוע משופע שהעלה את השיחים תוך כדי ניעור חסך את עבודת הידיים. להלן "מנערת", שחררה את העפר מהשיחים והניחה אותם על פני הקרקע באומן.

לאחר פיתוח מחתר הבצל עם המוטות המונעים, אימצו חלק מהמגדלים את שיטת הניתוק הזאת והתקינו עליו, במקום מעלית הבצל, מנערת מותאמת לבוטנים. הייצור תחילתו ב "שרנוע" ואחר כך ב"אגרו שלב".

לאחר תקופת ייבוש קצרה (על מנת לא לפגוע באיכות הבוטנים והשחת הנעשית מעלוות הבוטנים) מגיעה המדושה.

המדושות הראשונות תוצרת "עשת אילון" הוזנו ידנית בעזרת קלשונים. המדושות האמריקאיות הראשונות שהגיעו; ליליסטון (Lilliston) ובנטל (Bentall) היו כבר מצוידות בנייף (Pick up) שחסך את ההזנה הידנית ואפשר קצב עבודה מהיר יותר. בעקבות חידוש זה גם עשת אילון הוסיפה לדגמים המאוחרים יותר את הנייף.

במשך השנים הגיעו לארץ מדושות גדולות יותר ומשוכללות יותר, תוצרת בנטל,  ליליסטון, וכן של KMC.

בעיית הפחת תרמילים בשדה הטרידה מאוד את המגדלים וכתוצאה מכך פיתחו במכון להנדסה חקלאית מלקטת שעברה בשדה, לאחר הדיש ופינוי השחת, והעלתה את שכבת הקרקע העליונה שהכילה בוטנים והפרידה ביניהם כשהתרמילים מובלים באמצעות זרם אויר אל סל קליטה

פיתוח מיכון לגידולים חדשים

הקמת המושבים הרבים בשנות החמישים והשישים חייבו את הגופים המיישבים, המחלקה להתיישבות של הסוכנות היסודית ומשרד החקלאות להציע להם מגוון של גידולים לפרנסתם מעבר לגידולים שגודלו בצורה מרוכזת על ידי חברות הפיתוח, החלה להתפתח חקלאות בחלקות א' של המתיישבים בעיקר ירקות שונים שיועדו לשוק המקומי.

עם עליית רמת הידע של החקלאים גדלו היקפי היצור, החל מאמץ להפנות גידולים מסוימים לשווקי חו"ל. אירופה, שחיפשה ירקות טריים בחורף ובאביב, נמצאה כשוק יעד לתוצרת חקלאות מישראל ואכן הושקעו מאמץ ואמצעים על מנת לפתחו. בתקופה זאת עדיין כל הגידולים היו בשטח פיתוח ולכן חשופים לפגעי מזג האוויר, ולכן הגידולים הראשונים שנבחרו היו גידולים פחות רגישים כמו הבצל.

הבצל ליצוא

1. כיסוי העלווה.
2. ניתוק הבצל ויצירת אומנים שטוחים.
3. שלב ההקמלה.
4. הרמת הבצל העמסתו למיכלים או עגלות רכינות והובלתו אל המקנבת.
5. קינוב, מיון ואריזה בשקייצוא
6. שלב נוסף של יבוש וריפוי.
7. איסוף השקים למשלוח לנמל.

מאחר וזני הבצל ליצוא היו זנים של יום קצר ממשפחת "הגרנו" בעלי גלימה יחידה הנוטה לנשור. והיו רגישים לפגיעות מכאניות וכן לחדירת גורמי ריקבון דרך צוואר הבצל במידה ואינו סגור, כל ואלו חייבו עיתוי וטיפול נכון ועדין לאורך כל הדרך.

כיסוח העלווה הצנוחה נעשה באמצעות מכסחת עם גלגלי בקרת גובה, מצוידת בסכיני כפות היונקים את העלווה הרבוצה על פני הערוגה וחותכת אותה כמה שיותר קרוב לצוואר הבצל.

המחתר, כלי שתוכנן על ידי המכון להנדסה ונבנה על ידי "שרנוע" ניתק את הבצל ללא העלאת רגבים, באמצעות 4 מוטות מסתובבים, שניים מרובעים לחתירה ושניים עגולים להסעת הבצלים אל "מעלית הסנדביץ''  שהרימה את הבצל. מתחתיה הותקן גליל גדול שהנחית את הקרקע ואפשר למסוע הסנדביץ'" לסדר את הבצלים באומן על קרקע מהודקת.
הבצל נשאר באומן לצורך ייבוש נוסף למשך יום או יומיים. המאספת שגם היא תוכננה על ידי במכון להנדסה חקלאית ונבנתה על ידי 'שרנוע' כללה שתי מעליות. מעלית 'סנדביץ' שהרימה את הבצל מהקרקע והעבירה אותו אל מעלית כפות שהסיטה את בצל ב 90 מעלות לכיוון העגלה שנסעה לצידה.

המקנבת שתוכננה ונבנתה 'בשרנוע' בשיתוף עם האגף למיכון וטכנולוגיה במשרד החקלאות תוכננה לפעול במשק המשפחתי. וככזאת נגררה על ידי טרקטור מחלקה לחלקה. הטרקטור שימש גם מקור הכוח שהועבר באמצעות מעביר הכוח אל המערכת ההידראולית שהייתה מותקנת על המקנבת והפעילה את כל המערכות. המקנבת כללה את המערכות הבאות:

1. מיכל קליטה – קיבל את הבצל ממיכלים או עגלות רכינות.
2. מעלית הזנה – הזינה את המקנבת בשכבה אחת אחידה של בצלים.
3. מנקה מוקדם – שבכה רוטטת שאפשרה לרגבים קטנים ולעפר להיפרד מהבצל.
4. המקנבת- שבכה רוטטת, ארוכה עליה מתקדם הבצל, מתחת לשבכה מוצבים בטור שני סכינים כפולי להבים יונקים הסובבים במהירות גבוהה ומושכים את העלווה והשורשים מבעד לשבכה ומקצצים אותם.

בצדי מסוע הבירור, הנמצא בהמשך עומדים המבררים המוצאים רגבים שנותרו וכן בצל שאינו באיכות הנדרשת. הממיינת הנמצאת מתחת למסוע הבירור מסווגת את הבצל בהתאם לגודלו ומפנה כל גודל לתא אחר.
בקצה כל תא מתקן לתליית שקים לתוכם נופלים הבצלים הממוינים. השקים המסומנים באופן שונה לכל גודל, נסגרים בתפירה ומוצבים בשורות מרווחות לריפוי ויבוש נוסף. לאחר מספר ימי יבוש השקים מועמסים על משאיות ונשלחים לנמל. 

חלק מהחקלאים במושבים אספו את הבצל בשילוב של חתירה ואיסוף ידני למיכלים שהובאו אל מקנבת באמצעות מלגזה מהפכת. גם הקיבוצים אספו את הבצל באמצעות המיכון. כדי לאפשר העמסה למשאיות נבנה ב"מוצל"ח" (מ.א אשכול) מאספות דומות אך יותר גדולות. אך את הקינוב והאריזה ביצעו במערכות מיון מרכזיות של תפוח אדמה שהותקנו בהם מקנבות נייחות.

מקנבות ניידות כפולות בגודלן ניבנו על ידי "שרנוע" בעקבות בקשה של מגדלי בצל בארה"ב והופעלו בדרום קליפורניה, דרום טקסס ובמדינת וושינגטון.

 סלרי (כרפס) ליצוא

הפך להיות מרכיב נכבד בין גידולי היצוא והמועדף בין גידול העלים.   בשלבים הראשונים כל הטיפול נעשה באמצעים פרימיטיביים ביותר. כריתת הקולסים ידנית, באמצעות סכין מיוחדת. חיתוכו לאורך הנכון נעשה בעזרת צידו האחר של אותה סכין.

החיטוי נעשה על ידי טבילת הקולסים במיכל שהכיל תמיסת חיטוי. מיון לגודל "בשיטת בערך" אריזה לשקיות ולקרטונים. המכשלה העיקרית הייתה בשיטת החיטוי, אחרי מספר דקות של עבודה, המיכל היה מלא בגורמי מחלות והפיץ את הפטוגנים יותר מאשר הדביר. 

הכוונה הייתה למצוא פתרון ממוכן לכריתת הקולסים וכן לפתח מערך מיון ואריזה קומפקטי לעבודה בשדה. בפיתוח הכורת נכשלנו, לא עקב חוסר פתרונות טכנולוגים אלא בגלל חוסר האחידות של עומק  הקולסים כתוצאה של שתילה לעומק לא אחיד. כך שהכריתה נשארה ידנית. במקביל "מפעלי מתכת יורן" עסקו בפיתוח ובנית מערך האריזה הנייד שניתן להזיזו מידי יום בעקבות הקוטפים. הסלרי הכרות הוכנס לתיבות שדה והובל אל המיון, סודר אחד אחד במסוע ההזנה שבקצהו שני סכיני משור אחד בכל צד של המסוע. משור אחד יישר את החתך בבסיס הקולס, השני חתך את יתרת העלים לצורך קבלת קולסים באורך קבוע. מערכת ריסוס התיזה חומר חיטוי TBZ. צד העלים קיבל מנת תרסיס של ג'ברלין לשמירת חיוניות הסלרי. מכאן הקולסים נפלו אחד אחרי השני אל תאי השקילה שנעו במעגל ושיחררו אותם, כל אחד בתא צבירה המתאים למשקלו. הקולסים שוקקו ונארזו בקרטון ומוכנים למשלוח.

לאחר מספר שנים של פעילות בשדה רשתות המרכולים בבריטניה העמידו דרישה לאריזה אך ורק במבנים סגורים עם תנאי תברואה משופרים. המערכים הניידים הוצבו בתוך מבנים והמשיכו לטפל בקולסי הסלרי עד לסיומה של תקופת הסלרי.

פפריקה

פרי הפפריקה המתוקה משמש הן כתבלין , הן כתוספת צבע במוצרי מזון שונים והן למיצוי שמן מיוחד (אולאורזין)  (oleoresin). היה ברור שהכנסת גידול זה לישראל , כאשר בכל העולם כולל ארה"ב הפרי נקטף בידיים הינו בתנאי שתמצא הדרך לאספו באמצעות מכונות.

לחוקרים שעסקו בנושא: דן פלביץ' (דשי) מטפח הצמח, ויצחק וולף מהמכון להנדסה חקלאית, היה ברור שיש להנדס את הצמחים על מנת שיהיה ניתן לקטוף את הפרי קטיף חד פעמי באמצעות מכונה. ואכן טופח זן מתאים שנזרע בקיבוצי חבל בני שמעון. 3 שורות על ערוגה כ- 18 צמחים למטר שורה, גדלו צמחים ללא הסתעפויות כאשר כל הפרי מרוכז על הגבעול המרכזי. המכונה שפותחה במכון להנדסה חקלאית כללה 3 ראשי קטיף בעל מבנה ייחודי שתלשו את הפרי מהצמח. הפרי הקטוף הוסע באמצעות מעלית אל סל הקליטה ממנו הובל אל מכון עיבוד הפרי.

הגנת הצומח – ריסוס

בשלב מאוד מוקדם של גידול הירקות בארץ החלה לצוץ במלא חומרתה בעיית המזיקים והמחלות. ככל שגדלו שטחי הגידול התרבו סוגי המזיקים והמחלות. כתוצאה מכך התפתחו אמצעי הלחימה: חומרי ההדברה וציוד היישום. המרססים הראשונים היו מרסס גב ילקוט שבצידם האחד ידית להפעלת המשאבה אותה הפעיל הרסס בקצב אחיד. בידו השניה החזיק את רובה הריסוס – צינור עם ברז לחיצה בצידו האחד, ופומית שפיזרה את התרסיס בקצהו השני.

בסוף שנות השלושים הגיעו מרססי לחץ אויר. גם מרסס זה נישא על גב הרסס. המיכל הצילינדרי בעל דפנות עבות עמידות ללחץ האוויר שנוצר באמצעות משאיבת יד המותקנת במרכזו. לחץ האוויר דחף את התרסיס באופן רציף. מידי פעם היה צורך להעלות את הלחץ באמצעות המשאבה עד התרוקנות המיכל מהתרסיס. מרססים מסוג זה נמצאים בשימוש גם היום. כשהשטחים גדלו עוד יותר נכנסו לשימוש מרססים נגררים רתומים לסוס. היה זה מיכל עץ על גלגלים שהכיל  200 –300ליטר. על חלקו העליון השטוח של המיכל היה מותקן מנוע שריפה פנימית שהפעיל משאבת בוכנות, מערכת וויסות ולחץ ואחד או שני צינורות גומי ארוכים. המרסס נסע בין השורות או בקצה החלקה והרססים, שהצינורות כרוכות על כתפיהם ורובה הריסוס בידיהם, התקדמו לאורך השורות מרססים כל פעם פס של 2-5 מטר בהתאם לסוג הגידול. כמות התרסיס הגדולה במיכל אפשרה ריסוס "עד נגר" כפי שנדרש בגידולים וחומרים מסוימים. הקפיצה קדימה בטכניקת הריסוס באה כאשר הגיעו לארץ הפומיות של ספריינג סיסטמס (spraying systems), ה "קון ג'ט" (קונוס חלול) נגד מחלות ומזיקים, ה "טי – ג'ט" (מניפה) לריסוס קוטלי עשבים (הרביצידים). פומיות אלו שהורכבו על מוט ריסוס (צינור מתכת) במרווחים קבועים, בדרך כלל 500 מ"מ אפשרו ריסוס שטח רצוף ברוחב של מספר מטרים כפוף לגודל המשאבה והתנאים הטופוגרפיים. בתחילה היו אלו מרססים נגררים שהופעלו לעיתים בעזרת מנוע עצמי אך בעיקר באמצעות מעביר הכוח (P.T.O) מהטרקטור הגורר. בהמשך היו אלו מרססים מורכבים על הרתם תלת נקודתי של הטרקטור שהפכו לכלי שכל חקלאי החזיק במשקו.לגידולי שורה גבוהים כמו כותנה, הותקן מוט ריסוס עילי ממנו השתלשלו מוטות ריסוס אנכיים מוקמו במרכז הרוח שבין השורות ועליהם הותקנו, במרווחים קבועים, זוגות של פומיות מופנות אל כיוון השורות. הריסוס באמצעות הפומיות שיפר במידה רבה את תוצאות המלחמה במזיקים ובמחלות והוא עדיין עושה זאת למרות מגבלותיו. כדי להשיג חדירה טובה של התרסיס וכיסוי של כל חלקי הצמח, הפומית מרסקת את הטיפות הגדולות לתרסיס עדין, אך כל משב רוח, ולו הדל ביותר, מפריח את התרסיס לחלל האוויר ופוגם ביעילות הריסוס ולכן יש חשיבות רבה לעיתוי.

מרססי המפוח, הן מרסס הגב המוטורי והן מרסס השרוול שפותח על ידי "מרססי דגניה" הכניסו את לחץ האוויר כגורם המוביל את התרסיס בעוצמה רבה אל תוך הצמח ובכך מנטרל את השפעת הרוח ומשפר את רמת הכיסוי של התרסיס בחלקי הצמח השונים.

ריסוס קוטלי עשבים מעמיד דרישות שונות מהתרסיס ולכן פומיות ה "טי – ג'ט" יוצרות סילון מניפה שטוח, פועלות בלחץ נמוך ומייצרות טיפות גדולות יחסית למניעת רחף.

ייצור מקומי של מכונות חקלאיות- צמיחה ונבילה

כבר במושבות הראשונות, ביחד עם האיכרים העושים צעדים ראשונים כחקלאים ניתן היה למצוא את הנָפח, הוא פירזל את הסוסים, חידש אופני עגלות ותיקן מחרשות. חלק מהם גם ייצרו את המחרשה הערבית בגרסת הברזל. בעלי החוש הטכני שביניהם עסקו גם בשכלול המכשירים הפשוטים ובהמשך של היותר מורכבים, שהחלו להגיע מחו"ל.

פרוץ מלחמת העולם השנייה ניתקה את הארץ ממקורות הייצור בחו"ל, ונוצר מחסור בציוד שעודד הקמת תעשייה של מכונות חקלאיות פשוטות, בדרך כלל העתק של כלים מיובאים. הגדול שבהם היה "עשת איילון", בקיבוץ איילון שייצר מחרשות ביסוק, מחרשה מס' 4, מזרעות ומכונות הוצאה לתפוחי אדמה ועוד. היו גם קיבוצים נוספים וגם מסגריות פרטיות שתרמו את חלקם בייצור מכונות כאלה ואחרות.

בחלון שנפתח עם תום מלחמת העולם ועד פרוץ מלחמת השחרור הגיע לארץ ציוד רב מארה"ב  במסגרת "תכנית מרשל" ו"סעיף 4"

לאחר קום המדינה ותקופת הצנע שבאה אחריה, המחסור במטבע זר עצר במידה רבה את יבוא המכונות מחו"ל וניתנה דחיפה מחודשת לייצור העצמי. המדינה, במסגרת פיתוח מקורות תעסוקה.   תרמה גם היא הן להקמת מפעלי ייצור והן לפיתוח ציוד חקלאי. מפעלים אלו שהחלו במסגריות  בקיבוצים כמו בית השיטה, תל יוסף, דגניה יפעת, רמת דוד, סעד ועוד, וכן במסגריות פרטיות שהתפתחו בהמשך למפעלים גדולים יותר או גדולים פחות, במושגים ישראליים, כמו "טכנו חק", "שרנוע", "יודלא ובניו" "שניצקי-כור" "רסס", "צ"ח עפולה" "מתכת יורן", "אחים רז", "מתכת שובלים", "בן דור", "אגרו שלב" ועוד.

 תקופת הפריחה הייתה מאמצע שנות השישים ועד סוף שנות השמונים. ישראל היתה שם דבר במדינות המתפתחות. מכרה ידע ותשומות כולל מכונות חקלאיות בדרום אמריקה ואפריקה. שינוי במדיניות הממשלה, הפסקת העידוד והתמיכה, ומאידך קוטנו של השוק המקומי והמרחק הגדול משווקים פוטנציאלים, גרמו לסגירתם של מרבית המיפעלים

מה למדנו ומה עשינו – תובנה

עיסוק במכונות חקלאיות איננו עיסוק בברזלים גרידא אלא בשלשה גורמים שונים: קרקע, צמח, ומכונה. אינטגרציה מוצלחת ביניהם רק היא יכולה להביא את התוצאות הרצויות. כמו כן קיים גם גורם רביעי- האדם, שבו תלוי עד כמה הוא מוכן להשקיע בלימוד והבנה של כל המרכיבים.

אגרוטכניקה משופרת

כניסתם של גידולי השלחין כמרכיב עיקרי, ולעיתים בלעדי, בסלי הגידולים של החקלאים, העלו בעיה שהתגלתה במלוא עוצמתה בסוף שנות השישים, עם התחלת גידול עגבניות לתעשייה- הקרקע ורגביה.

אנו מודעים למצב האובייקטיבי: מבנה הקרקעות, חוסר חומר אורגני, רמת המשקעים נמוכה וטמפרטורות גבוהות, כל אלה בתוספת מעשה ידינו: עיבודים בציוד ותנאי קרקע לא מתאימים תרמו להיווצרות הבעיה ולחומרתה.

עד הגעת העגבניות לתעשייה, הכרנו את הבעיה אך התעלמנו ממנה, המשאיות הובילו תפוחי אדמה עם 40%- 60% עפר ורגבים מהשדה אל מערך המיון, שם בוצעה ההפרדה. מצב זה הגדיל את עלויות הייצור בהרבה כסף אבל אפשר היה לעצום עיניים ולגדל תפוח אדמה באותן שיטות עיבוד. בעגבניות לתעשייה המצב היה שונה, הקומביינים היקרים פשוט לא היו מסוגלים לבצע את העבודה. עובדה זאת חדרה לתודעה, והבהירה שיש הכרח לשנות את האגרו טכניקה, ולא להמשיך במתכונת של עיבוד פלחה בעל.

ביקור בשדות העגבניות בקליפורניה הראה שעקב שיטת ההשקיה המקובלת שם, השקיה בתלמים, הפעולה הראשונה שנעשית בשדה לאחר עיבוד היסוד, כשהקרקע עדיין יבשה, הינה פתיחת תלמים במפשק גלגלי הטרקטור, וכל הפעולות, החל מהכנת מצע זריעה, שתילה, קלטורים נעשות כאשר הטרקטור נע בתוך תלמי ההשקיה. וכך, אולי ללא תכנון מראש, אזור הגידול שבין התלמים לא הודק ולא נוצרו רגבים. ראינו והפנמנו. שיטת הערוגות יצאה לדרך בישראל.

הקליטה של שיטת הערוגות, בכל הגידולים בהם היא ניתנת ליישום, הייתה מהירה הן במושבים והן בקיבוצים. מצע הזריעה שופר. האסיף הממוכן- יעילותו עלתה, וכמויות העפר שהובלו עם תפוחי אדמה קטנו משמעותית.

המתחחות, עם מעצבי הקרקע (סירות), לערוגה בודדת ולשלוש ערוגות, הפכו למוצר מדף לכל דורש.

אך בעיית הידוק הקרקע והיווצרות התשתית המהודקת, נשארה בעינה ותמשיך ותגדל כל עוד עיבודי היסוד יבוצעו במתכונת הנוכחית.

למדנו שהחריש בקרקע רטובה יוצר תשתית מהודקת. מאידך חריש בקרקע יבשה מדי מעלה רגבים גדולים, שפירורם בעזרת ארגז מיישר או דיסקוס גורם גם הוא, מעבר להשקעה הנוספת באנרגיה וכסף, לריסוק חלק גדול מהאגריגטים  ולהיווצרות החרסית, האמא של התשתית.

התובנה הזאת  מצריכה לבדוק מחדש את נושא עיבודי היסוד והחלופות השונות: אי פליחה, מינימום עיבוד, עיבוד מעמיק מחזורי, ועיבוד מעמיק באמצעים אחרים.  השימוש במשתת כחלופה לחריש, לצורך פליחת הקרקע למטרות אוורור וניקוז ניראה כעונה לדרישות אך המשתת הפראבולי שהיה בשימוש, גם הוא העלה כמות מיותרת של רגבים.

הפראפלאו paraplow , מחרשה שפותחה באנגליה ע"י "חב' הווארד" (Howard,  בעלת מגרופית יחודית, (להלן רגל), לצורך איוורור הקרקע בשטחי המרעה שנהדקו ברגלי הפרות. 

עקבנו אחרי המחרשה שהובאה  לקיבוץ עלומים והופעלה בשדותיו.   ולמדנו שמבנה הרגל מאפשר עיבוד מעמיק, גם כאשר הקרקע יבשה, ללא העלאת רגבים. ואינו "מורח" את הקרקע כאשר האדמה לחה. המסקנה הייתה שהרעיון הבסיסי של הרגל מצוין  ויש להתאימו לצרכינו. יש להאריך את הרגלים  כדי שתוכלנה לעבוד בעומק של 30-40 ס"מ. כמו כן לבנות רגלים ימניות ושמאליות כדי שיהיה ניתן להרכיבן על מסגרת של משתת.

מכיוון שחברת "הווארד" פשטה רגל, המשך הפיתוח והייצור עבר ל "מתכת שובלים" בלווי האגף למיכון וטכנולוגיה במשרד החקלאות. משתת הפראפלאו נפוצים כיום בארץ בגדלים שונים, מ8-6 רגליים לעיבוד שטח,  ועד למסגרת בעלת שתי רגלים וזוג מתלמים, להכנת ערוגות או לעיבוד ערוגות קיימות.

המתחחה

בעבר היו בארץ מספר מוגבל של מתחחות, רובן מוסטות וסכינים זוויתיות, ששימשו בעיקר לעבודה במטעים. ניסיונות שנעשו להשתמש בהן להכנת מצע זריעה לירקות בשטחים חלקים (לא מעורגים או מגודדים), לא עלו יפה. הן גרמו ליותר נזק מאשר תועלת. השימוש במתחחה ככלי עיקרי להכנת מצע זריעה בערוגות חייב ביצוע שינוים בכלי  והן בעיתוי ההפעלה.
יש להשתמש במתחחות סימטריות ולעשות  בהן את ההתאמות הבאות : 4

1. א. הרכבת מיגלשים מעצבים (סירות) משני צידי המתחחה. שתפקידם: 1. להוליך את המתחחה בתוך התלמים, שהוכנו עוד קודם לכן, בצורה מדויקת. 2. למנוע את גלישת קרקע מתוחחת אל התלמים, ושמירתה בתחום הערוגה. 3. לעצב את צידי הערוגה ואת פניה בעזרת המנחת האחורי (הדלת) .
2. ב. שימוש בסכינים דמויי בננה ובהמשך מעבר לשימוש בחרבות (סכינים אנכיות ישרות). המצמצמות את "מריחת" הקרקע.

לעיתוי ביצוע התיחוח משמעות קריטית לגבי תוצאותיו: הקרקע חייבת להיות לחה ופרירה, לא רטובה מידי, ולא יבשה, לכל עומק העיבוד. למדנו שכלי זה יכול לעשות נזקים גדולים לקרקע אם הוא מופעל שלא כהלכה. הקפדה על הכללים מביאה להשגת מצע זריעה מעולה, ולאיסוף ממוכן עם מינימום עפר ורגבים, באותם גידולים בהם נאסף היבול מתוך הקרקע או בצמוד אליה.

העקרן המקצץ

לפעמים הצנעת שאריות הגידול הם תנאי וחובה ואין מנוס מחריש או פתרון אחר לסילוק אותם שיירים.
שאריות הכותנה, כאשר מגדלים לעיתים שנה אחרי שנה באותה שדה משמשים מלון חורף לזחל הוורוד. כדי למנוע ממנו להתעורר באביב ולתקוף את צמחי הכותנה החדשה, יש צורך לקברם עמוק באדמה, פעולה שנהוג היה לעשות באמצעות המחרשה. במסגרת המטרה להקטנת השימוש בחריש פותח "העקרן המקצץ" תחילתו ב 'מפעלי גרונות', המשכו בייצור מסחרי  בחב' "בן דור" ו"מפעלי רכב" בנצרת.
המכונה הדו- שוּרָתית נגררה על ידי טרקטור גדול, זוג גלגלי גומי מוצקים, מונעים, מוצבים בשיפוע עקרו את שיחי הכותנה על שורשיהם. זוג רצועות הוביל את השיחים אל המקצצה. הקצץ נשלח בעזרת זרם אויר אל פולח גדול המצויד במשפך והוחדר לעומק הקרקע. התעלה כוסתה באמצעות זוג צלחות גדולות. כלים אלו עדיין עובדים בשדות הכותנה.  היו גם פיתוחים נוספים של עקירה וקיצוץ באמצעות מכסחת שנעשו על ידי "רסס" ו"שניצקי" אך לא הגיעו בעבר לאב טיפוס.

המסכר

נגר הנוצר בעקבות סופת גשם חזקה, והקרקע איננה מסוגלת לקלוט את כל כמות המים. התופעה מחמירה בעיקר בשדות מגודדים או מעורגים. עודפי המים זורמים אל הואדיות במקום להרוות את הקרקע. מעבר לאובדן המים הזרם סוחף איתו כמויות גדולות של קרקע פורייה שהולכת לאיבוד.

כדי למנוע תופעה זאת פותח על ידי אריה איבניצקי ז"ל מהאגף למיכון במשרד החקלאות כלי הבונה סיכרונים במרווחים קצובים בתוך התלמים ומונע את זרימת המים.

המרחב – רעיון גדול  שנקטע  באיבו

הרצון לשמור את הערוגות לשימוש חוזר במשך מספר שנים על מנת שהקרקע באזור הגידול תתרפא מנזקי העבר, וכן לצמצם את מספר מסלולי הדריכה, העלו ב"גרנות" את הרעיון לבנות נושא כלים ממונע גבוה במפשק גלגלים של 6 מטר עם כושר נסיעה הן לרוחב והן לאורך ובעל יכולת תמרון בלתי מוגבלת ושישא עליו, או מתחת לגחונו, את כל סוגי הציוד הקיימים והעתידיים הנדרשים לצורך ביצוע מגוון הפעולות החקלאיות מעיבודי יסוד וגמור באסיף.

האב טיפוס הראשון ניבנה ב"גרנות", המשך הפיתוח והבניה עבר ל "עשות אשקלון" שהוציאו מתחת ידם מכונה מאד משוכללת. משתתים, קלטרות, מתחחות, מזרעות, כלים אלו הותאמו ללא קושי למרחב ועבדו בשדות. קיבוץ חפץ חיים הפעילו בשדותיהם בו זמנית 3 מרחבים. ההיגוי האוטומטי להובלה מדויקת על המרחב במסלולי הדריכה לא היה מושלם ונסמך על גישוש פיזי. יש להניח שהיום הוא היה מונחה ע''י GPS.

מאחר וכדי להשלים את הרעיון היה צורך לפתח ולבנות מכונות אסיף ייעודיות לגידולים השונים ולהרכיבם על המרחב, יצרני המיכון החקלאי, בארץ ובחו"ל, לא היו מוכנים להשקיע את הסכומים הגבוהים שנדרשו למשימה זאת וכך קרה שהכלי היפה והמשוכלל הזה נישאר כרעיון נפלא שהקדים את זמנו.

הקטנת נזק הידוק הקרקע- שינוי שיטת התובלה, 'הרמסע'

נסיעת משאיות בשדות לצורך קליטת היבול הנאסף והובלתו לבתי האריזה או למפעלים לעיבוד הפרי הם תופעה וותיקה. כל עוד מדובר על נסיעה בשדות יבשים לצורך איסוף חבילות קש, שחת או קליטת גרעינים מהקומביינים, הנזקים לקרקע הם שוליים.

כניסת משאיות לשטחי שלחין שהקרקע רטובה גורמת לנזק רב. המעבר ממשאיות קטנות יחסית למשאיות ענק החמיר את הבעיה. הפתרונות נמצאו בשני אופנים שלעיתים הם משולבים.

• א. מיכל צובר על כלי האסיף כמו קומביינים לתפוח אדמה וגזר.
• ב. שימוש בעגלות ביניים.

השימוש בעגלות בייניים התאפשר במידה רבה בזכות שיטת "רמסע" שתחילתה בארץ במפעל המתכת של רמת דוד. השיטה כוללת משאיות נגררים, ועגלות נגררות טרקטור. כולם מצוידים במיתקן מיוחד המאפשר להן להעמיס את עצמן במיכלים או משטחים גדולים עמוסים ביבול (או כל מוצר אחר). עגלת רמסע עם מיכל נוסעת בצד הקומביין (עגבניות לתעשייה למשל). כשהמיכל מלא העגלה יוצאת מהשדה והעגלה אחרת תופשת את מקומה בצד הקומביין. העגלה עם המיכל המלא מורידה את המיכל בקצה השדה ומעמיסה על עצמה מיכל ריק מוכנה לתורה. משאית רמסע גדולה עם גרור מעמיסה על עצמה 4 מיכלים בשתי קומות ונוסעת למפעל. התוצאה: פחות נזקים לקרקע. יותר יעילות באסיף ובהובלה.

צמצום הידוק הקרקע - הדגשה

המעבר ממכונות אסיף, שהמשאיות נוסעות לצידן בתוך השדה, למכונות אסיף בעלות מיכל צובר המרוקנות את תכולתן למשאית הממתינה בשולי השדה תרם ותורם לצמצום נזקי ההידוק לקרקע.

סיכום:

התיאור ההיסטורי אולי לא נותן את התמונה במלואה, אך מאפשר לעקוב אחרי התפתחות המיכון בארץ ישראל כשהוא מותיר את העתיד כפרק הבא בהיסטוריה. באשר לידע והניסיון שנרכשו, העתיד יגלה אם השכלנו ,אנו והבאים אחרינו , לתקן את השגיאות ולשפר את התהליכים על מנת לשמור על החקלאות ככלל והקרקע בפרט למען הדורות הבאים