הטרקטור, דומה שתמיד הוא היה שם, מושא ההערצה של הילדים, סמל הסטטוס של המתבגרים, ובסיס העליונות של הפלחין על שאר ענפי הדפיציט. בימים בהם אמא היתה בדים וקרמיקה, אבא וטרקטור היו שם נרדף, ובוגנר, חיים-ניסים וסעיד היו גיבורי העל של בתי הילדים. בהתאם לכך התקבצו מדי ערב זאטוטי הקיבוץ במגרש חניית הטרקטורים להגשמת מאווייהם הכמוסים - ליטפו את הידיות השחורות, סובבו את ההגה הנוקשה, חיבקו את הגלגלים האדומים והיו פשוט כמו אבא, רגע לפני שזה נוטש אותם בגן להתמודד בגפם עם נדודי השינה של שומרת הלילה.

על אחד מקירות המוסך הדהויים היה תלוי שלט גדול "לא צריך להבין בכל נושא בשביל להתווכח עליו", וטרקטורים אכן היו נושא שכזה. קיבוצים נאורים כדוגמת עין חרוד הפעילו טרקטורי קייס לבנים, בעוד חשוכים כגבע ומולדת העדיפו ג'ון דיר ירוקים, והוויכוחים עד לב השמים. מכיוון שדובר על סגידה, הסיכוי שכף גלגלו של ג'ון דיר תדרוך באדמת עין חרוד דמה לסיכוי שיענק'לה החצוצרן מהתזמורת של פורים יתמנה לראשות השב"כ יום אחד. אולם גם סיכויים נמוכים דינם להתממש, כפי שהוכיחו הזיקוקים ששוגרו מגג חדר האוכל לציון יום העצמאות, אך נחתו במתבן וציינו ל"ג בעומר. ואכן, בערבו של יום קיץ שרבי וללא התראה מקדימה, צצו במגרש החניה שני ג'ון דירים ירוקים וחדשים, ויענק'לה החצוצרן התמנה. ילדי המשק המופתעים ליטפו את הידיות האדומות סובבו את ההגה הרך, וחיבקו את הגלגלים הצהובים בעוד המבוגרים תוהים האם יפתח עממי יצליח להניף גם את הטרקטורים הללו באוויר כפי שעשה לג'ון דיר של הנוי. בריזת הערב הקרירה המבשרת על תומו של היום, חלפה בצמרות הפיקוסים, הפיצה ניחוחות מוכרים מהרפת, אך לא הצליחה לצנן את עלבונם של הקייסים שאף ילד לא ביקש ללטף עוד.

ביום המחרת נרשמה תנועת מבקרים יוצאת דופן למלון של אוטיה בראש הגבעה. עובדי המוסך והפלחין שהיו ידועים בקנאותם לכל דקת עבודה מבוזבזת, הפקיעו את הרכש החדש לנסיעות התרברבות במעלה הכביש המזרחי. ביורדם מדושני עונג מהקבינה העגלגלה שריח חדש עדיין נדף ממנה, שיבחו את המזגן, היללו את הרדיו סטריאו, התמוגגו מהכיסא, והעלו את הסברה שגבע ומולדת דווקא בסדר.

הצלחת הג'ון דירים שהיו דגמים אירופאים פשוטים יחסית פתחה את התאבון לירוק, ולאחר מספר חודשים נחת מי שעוד רגע קט יהפוך לגיבור סיפורי. היה זה ג'ון דיר אמריקאי גדול ומפואר, בעל מערכת הילוכים מדהימה, מסך דיגיטלי חדשני, וארבעה פנסי הלוגן מסוגננים שהבריקו בחזיתו וששיוו לו מראה מתנשא. בדומה לחלונות החשמליים בסוסיתא של שלמה איליה, והבוכנה הפנאומטית של מכונת הלחם במטבח, הקדמה הטכנולוגית שהציג האמריקאי ליורשי אדמות סורסוק היתה בלתי נתפסת, וגבע ומולדת קודמו לדרגת גאונים.

באותן השנים ממש עברה כיתתי לשכבת הנעורים ופעם בשבוע עבדתי בפלחין תחת ניהולו של מורן, שאישיותו הצבעונית וגאונותו הפכו אותו לבחירה הראשונה שהיית עושה לשיחה על כוס בירה. למרבה הצער הבירה היחידה בנמצא היתה שם של שדה מרוחק, ובלעדיה בלט מורן בקור רוחו אך גם בחום מזגו. הוא שנא להקשיב לרדיו ("מי הם שיקבעו איזה שיר אשמע?"), סגד לפינק פלויד ("זה שיר געגועים לסיד בארט"), ומכיוון שקוצר רוחו היתה אומנותו, השתדלתי להבין מהר, לפשל מעט, ולהקשיב רק לפינק פלויד.

מדי ערב נתלה על לוח המודעות בחדר האוכל סידור העבודה הפלחאי ליום המחרת, אך שום בשורה מעודדת לא הגיעה משם. בשל היותי עובד לא קבוע, קיבלתי עבודות פשוטות למדי עם טרקטורים קטנים וחסרי תהילה שלא שיפרו את מעמדי החברתי במאום, ולעיתים נדמה שאני שיפרתי את שלהם. את הטרקטור האמריקאי הנשגב והיוקרתי ראיתי מבפנים רק בחוברות שאבא הביא לי ובתמונות שתליתי מעל מיטתי בשכבת הנעורים. ערב אחד חל שיבוש מבורך בסידור העבודה ושמי ושם האמריקאי נכתבו זה לצד זה, יחד עם כלי ענקי שמעולם לא הפעלתי לפני כן - קלטרת. צמרמורת ההתרגשות שחלפה בגבי ואי האמון בחיזיון עיני, הביאו אותי ללוח המודעות מספר פעמים נוספות, רק כדי להבטיח שלא היתה זו טעות שתוקנה. ספרתי את הדקות לאחור ובשעת חצות מאוחרת שמתי ראשי על הכר עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן, ב01:00 עדיין חייכתי, כך גם ב 02:00 וכך גם ב 04:00, חייכתי משמע לא ישנתי. ההתרגשות הבריחה את השינה, ומחשבות של אימה החלו לצוץ - מה אם אפשל? מה יגידו במשק? ובבית הספר? ובמשפחה שבארץ ושלושה דורות לאחור בפולין ובתימן? ניסיתי להירגע עם מוזיקה אך הפינק פלויד הזכירו את מורן, והאימה הוחלפה בפאניקה. שירת הבולבולים שהחלה עם שחר וזמזום מטוסי הריסוס שבעמק, סימנו את קיצו של הלילה ושלחו אותי להתמודד עם המציאות. קמתי רצוץ, הצטיידתי בעוגות שדה מתוקות וירדתי למגרש החניה החשוך. מורן נתן לי הסבר על הטרקטור וכאילו שחסרו משקלות על נפשי אמר לפני שהלך "החלטתי שאתה תעבוד עליו, כי אתה בחור אחראי". אם סיפורי עד לכאן משול לזריקת רימון יד, מורן זה עתה שלף את הניצרה, ונותר רק לספור את השניות. נשארנו לבד אני והטרקטור, אחריותי נשכחה והילד שבי השתלט, ליטפתי את הידיות האדומות, סובבתי את ההגה הרך ובקושי כבשתי את הדחף לרדת ולחבק את הגלגלים הצהובים.

למגרש החניה קיימות שתי יציאות, אחת מזרחה לכיוון המחסן של עמיקם, והשנייה הנכונה. יצאתי מזרחה. אחרי עשרים מטר של נסיעה מענגת, התנפל על הקלטרת קיר מחסן התבואות והפליא בה את מכותיו, ריטש ברגים, ריסק מגרופיות, ועיצב גלגלים למצולעים. במהלך השנים צצו הסברים חלופיים לאופן השתלשלות הארועים, אך על סופם לא קמה מחלוקת - הקלטרת עלתה בסערה השמיימה. ירדתי מהאמריקאי חיוור וכושל כשרסיסי קלטרת וכבודי מפוזרים לכל עבר. הקייסים המנומנמים במגרש החניה התמוגגו מעוצמת הנקמה, ועל גג מחסן התבואות השתוללו מצחוק העורבים. שקלתי מה לעשות, בקשת מקלט מדיני מגבע ומולדת או קריאה למורן תוך השלמה עם המוות. מורן הגיע במהירות, ולאחר שסקר את הנזק וראה את מצוקתי הרבה, שלף משפט ניחומים גאוני: "שטויות, תירגע, אני כבר הפכתי קטפת".

מסלולי החיים שלי ושל האמריקאי לא חברו יותר מעולם, מישהו בפלחין הבין כנראה משהו. מדי פעם חלפנו זה על פני זה מדמים שמעולם לא נפגשנו, אני השפלתי מבטי מבושה ותהיתי אם הוא עדיין זוכר, והוא עם פנסיו קרץ כאומר "אל תדאג, אני לא מספר".