מיכון במושב

אריק יצהר, כפר מונאש

הסקירה שלהלן אינה מחקר מדעי אלא אוסף של ידע אישי, ספורים של אחרים וקצת עיון בחומר מן העבר שנוגע לנושא. הקורא מוזמן להגיב, להעיר, לתקן, להוסיף וכו' באתר מוזיאון הטרקטור.

נער הייתי וגם זקנתי וזכיתי לחיות בתקופה שבה השתנו דברים בקצב מהיר בכל שטחי החיים – המדינה שקמה, הטכנולוגיה, הרפואה, ניצול שעות הפנאי, העולם שנפתח, ועוד...

דברים שאפילו לא חלמנו עליהם, כי הדמיון לא היה מספיק עשיר כדי לחשוב שהם יכולים להתקיים - קמו והיו למציאות שבשגרה ועוד היד נטויה לשכלולים נוספים.

חלק גדול מזמנו אדם עוסק בעבודה. והחקלאי במושב – על אחת כמה וכמה...

פעם הרפת הייתה "מאסר עולם עם עבודת פרך" והיום היא רק "מאסר עולם". את עבודת הפרך הצלחנו לבטל בעזרת כלי עבודה שהתפתחו במקביל להתפתחויות הטכנולוגיות בעולם כולו והגענו לכך שפחות ופחות חקלאים מספקים מזון ליותר ויותר אוכלוסיה ובאיכות יותר גבוהה ממה שהיינו רגילים בעבר. ואם ישנן עוד ארצות שבהן החקלאות נשארה כפי שהייתה לפני שלושה או ארבעה דורות – האשם הוא לא בצד הטכני אלא במסגרות החברתיות והכלכליות שנהוגות בארצות אלה.

אצלנו בארץ ישראל נפתח לעמנו דף חלק. האבות המייסדים, שהתחילו לעסוק בחקלאות, בתחילת המאה הקודמת, לא היו קשורים למסורות של חקלאות ישנה. כל דבר היה צריך להתחיל מבראשית ולא לחקות את השכנים. עזרה בכך יהדות העולם שבתרומותיה לקרן הקיימת ולקרן היסוד - נתנה לחלוצים את הקרקע ואת הכלים הראשונים להקמת הישוב והמדינה.

כאשר האדם התחיל לעסוק בחקלאות – היה צורך להפסיק לנדוד, להתיישב במקום אחד ולהיות קשור לחלקת אדמה מסוימת שעוברת בירושה לדורות הבאים. אט אט הצטברו ידע וניסיון וכלי עבודה שגם הם עברו מדור לדור, כל דור הוסיף תרומה משלו וכך נוצרו תרבויות העולם העתיק. במקביל לתהליך זה החל האדם לביית בעלי חיים, צאן ובקר וגם בהמות עבודה לצורך עיבודי הקרקע , כך שבנוסף לחלבם ובשרם של בעלי החיים המבויתים הוא השתמש גם בכוחם הפיזי לצרכיו. כלי העבודה היו עשויים מעץ, אבן ובתקופת התנ"ך התחיל השימוש בברונזה וברזל, לאחר שנלמדו השיטות לעבדם ולצור כלים לפי הצורך. במקביל פותחו גם שיטות וכלים לעבוד התוצרת החקלאית כך שתהיה מתאימה לצריכת האדם: כלי בישול ואפיה, כלי דיש וטחינה, יקבים ליצור יין , בתי בד לאיסוף השמן וכו'

תהליך זה נמשך, בהתקדמות איטית, אלפי שנים. רוב אוכלוסיית העולם עסקו בחקלאות, בציד ובגדול צאן ובקר כמקור למזון. ההתקדמות המואצת התחילה באמצע המאה התשע עשרה כאשר נמצאה הדרך להפוך אנרגיה של חום לאנרגיה של כוח. עד אז המעבר מאנרגיה, שבאה מהשמש, לאנרגיה של כוח ועבודה עבר דרך קיבות בהמות העבודה שאכלו עשב ואפשר היה לנצל את כוחן לעבודה. כאשר הומצא מנוע הקיטור והתגלו מרבצי פחם ונפט – הדרך נעשתה קלה יותר וקצרה יותר. בעזרת הטרקטור החקלאי יכול לעבד שטח גדול יותר מאשר קודם. בארצות הברית של סוף המאה התשע עשרה אחרי ביטול העבדות והתרחבות שטחי העיבוד מערבה – נוצר ביקוש גם לכלים שיעשו את העבודות שהיה מקובל לעשותן בידיים. אודות לפיתוחים טכנולוגיים שנכנסו לשימוש באותה תקופה הומצאו כלי עבוד מברזל וכן כלים לקציר, איסוף, דייש ועוד...

התהליך נמשך באירופה והגיע לארצנו בתחילת המאה העשרים.

במושבות הברון נסו לחקות את החקלאות הצרפתית, מבלי לקחת בחשבון את השוני באקלים העבירו גדולים וכלי עבודה מצרפת. ברוב המקרים לא הייתה הצלחה. בתחילת המאה העשרים התחיל להתפתח ענף הפרדסנות כשהיבול מיועד בעיקר ליצוא. נוצר צורך להשקות את הפרדסים גם בקיץ ולשם כך הובאו מאירופה משאבות מונעות במנועי דיזל ובעזרתן הועלו המים ממעמקי האדמה ונשלחו, בתעלות, להשקיית העצים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה התחילה התיישבות שאורגנה על ידי קרן היסוד על אדמות הקרן הקיימת. מסגרת כלכלית-חברתית אחת של ההתיישבות העובדת הייתה הקיבוץ, במסגרת זאת כל אמצעי היצור משותפים. כוח האדם המפעיל את אמצעי היצור הוא חברי הקבוץ, כל אחד לפי יכולתו, ההכנסות משותפות והערך המוסף של הפעילות הכלכלית עובר לחברים. היתרון של שיטה זאת הוא: חלקות גדולות, התמחות בענפים, ועוד... מסגרת כלכלית-חברתית שנייה הייתה המושב. אחד העקרונות של מושב העובדים שולל בעלות פרטית על הקרקע. משבצת הקרקע שהוקצתה למושב, שמיועדת לחקלאות, חולקה שווה בשווה לכל החברים וכך גם כלי העבודה ואמצעי היצור (מבני משק, בהמות עבודה. כלי עבוד, רשת מים וכו'. כל משק במושב הוא יחידה כלכלית בפני עצמה והאגודה החקלאית דואגת להון חוזר, לקניה משותפת של אמצעי היצור (זרעים, מזון מרוכז לרפת וללול, מים , וכו')

הקבוצים והמושבים שקמו בשנות העשרים של המאה העשרים – היו ברובם על אדמות הקרן הקיימת והיו בעיקר משקי פלחה בבעל. במושבים היה נהוג ה"משק המעורב" כלומר: לכל חבר יש רפת, לול הטלה, כ 80 דונם פלחה, וחלקה, בסמוך לחצר המשק, שבה גידל החקלאי מספוא ירוק לרפת, ירקות לשווק, ומטעים בהשקיה. הטמפלרים במושבות הגרמניות היו הראשונים שהביאו, מאירופה, כלי עבוד עשויים מברזל עם אפשרויות כוונון בהתאם לצורכים המשתנים. מהם ראו ולמדו גם המתיישבים הראשונים במושבי העובדים ורכשו, במשך השנים, מחרשות מגדלים שונים ולמטרות שונות. בדרך כלל הייתה מערכת כלים משותפת לכמה משקים. לכל חבר הייתה בהמת עבודה אחת וכאשר היה צורך בזוג בהמות – היה סדור קבוע של שני חברים שותפים.

בדרך כלל היו במושב גם אנשי מקצוע ליצור ותיקון של כלי עבודה – רצען, נפח, עגלן, מסגר וכו'. היה גם איש ממונה על מערכת המים שכללה, כבר בשנות העשרים, בארות ורשת צינורות שהעבירה מים לשתיה ולהשקיית חלקת השלחין שהייתה צמודה לחצר המשק.

במושבי הפלחה בעמק יזרעאל היה נהוג מחזור זרעים ארבע שנתי ולכן שטח הבעל של כל חבר חולק לארבע חלקות של כ20 דונם כל אחת. באחת היו זורעים חיטה בסתיו , אחרי החיטה היה נהוג לחרוש חריש עמוק יותר על מנת להכין את השטח לספיגת מים בחורף ובשנה הבאה, באביב, היו זורעים תירס לגרעינים בבעל. לפני זריעת התירס, בסוף החורף, היו חורשים חריש קל על מנת להשמיד את עשבי הבר שעלו במשך החורף. בתוך שורות התירס קילטרו בקולטיבטור בעל שלושה סכינים שנקרא "קולטיבטור נהלל" כי הנפחים מנהלל פתחו ויצרו אותו. קלחי התירס היבשים נקטפו בידיים והגבעולים נתלשו ושמשו כריפוד ברפת. אחרי הגשם הראשון היו יוצאים לזרוע שעורה עם כלי שנקרא בוקר רתום לזוג בהמות. הזרעים נשפכו, בצורה מבוקרת, לתוך תלם קטן שפתח כל אחד מארבעת הסכינים שהיו מותקנים עליו. העיבוד שימש גם להשמדת עשבי הבר שעלו לאחר הגשם הראשון. קציר השעורה והחיטה נעשה, עד אמצע שנות השלושים, בכלי שנקרא מאלמת, מכונה מסובכת, יחסית, שקצרה את גבעולי הדגניים, אספה אותם לאלומות, קשרה את האלומות, ופיזרה אותן בשדה. האלומות הובאו אל הגורן, בתוך המושב, כל חבר בערמה נפרדת ומכונת דיש (מרשל) שקיבלה הנעה מטרקטור (הולט) דרך רצועה רחבה, עברה מערימה לערימה ודשה את האלומות שהוזנו לתוכה בידיים ובעזרת מפוח ומנערים הפרידה בין הגרעינים שהיו מגיעים לשקים ובין הקש שנפלט מאחוריה. להורדת גרעיני התירס מעל הקלחים שמשו, בהתחלה, מכונות דיש מיוחדות, ידניות, שהורידו את גרעיני התירס מעל הקלחים לאחר שהגלימות נתלשו מהן בידיים. יותר מאוחר הובאו מכונות דיש לתירס שהיו מונעות מגלגל רצועה של טרקטור.

עיבוד השדות נעשה במחרשה נגררת, על ידי זוג בהמות, שנקראה ביסוק (שני סכינים) או סוק (סכין אחד). את שתי המחרשות אפשר היה לכונן בעזרת ידיות. לקציר החציר, הגידול הרביעי במחזור הזרעים, השתמשו במקצרה בעלת סכין ברוחב של 1.50 מטר שנמשכה על ידי בהמת עבודה אחת. אם היה צורך נעשו תיקונים, אחרי המקצרה, בעזרת חרמש. גם את המספוא הירוק לרפת היו קוצרים בעזרת החרמש. לאחר קציר החציר ויבושו, חלקית, אספו אותו לגלים בעזרת מגוב שניים שנמשך על ידי בהמת עבודה אחת ולאחר ייבוש נוסף נערם החציר, בידיים, לערמות קטנות ולבסוף לשתי ערמות גדולות באמצע השדה. בין הערמות היו מעמידים את המכבש. המכבש היה מופעל על ידי בהמת עבודה שהסתובבה בעגול והפעילה בוכנה שדחסה את החציר לחבילות הקשורות בחוטי ברזל. היה צורך לרכז 5 עד 7 עובדים כדי להזין את המכבש ולקשור את החבילות.

באמצע שנות השלושים הופיעו במושבים ובקבוצים טרקטורים לעיבוד קרקע. ברוב המקרים היה זה טרקטור זחל בעל 20 עד 30 כוחות סוס, מתוצרת ארצות הברית, קטרפילר 22, אינטרנציונל טי 20, או אליס צלמרס. איתם הגיעו גם מחרשות נגררות על ידם. הבעלות על הטרקטורים והכלים הייתה של האגודה החקלאית השיתופית של המושב והעבודות הוזמנו על ידי החברים ועל חשבונם.

במקביל להתפתחות המיכון החקלאי בארצות הברית, שחלקים רבים ממנה דומים באקלים ובטיב בקרקע לאקלים ארצנו. הובאו לארץ גם טרקטורים על גלגלים (גלגלי ברזל עם שניים ויותר מאוחר גלגלי גומי) וכן קומביין הנגרר על ידי טרקטור ומופעל ממנוע מיוחד המורכב עליו. הקומביין הוא בעצם שילוב של מאלמת ומכונת דיש – שולחן רחב קוצר את התבואה היבשה, מרכז אותה ומעלה אותה אל מנגנון דישה וניקוי והכול – תוך כדי התקדמות בשדה.

הנוהג היה שבמשך החורף היו מטפלים בטרקטורים ובכלים המופעלים על ידם כדי שבקיץ יוכלו לעבוד ימים שלמים, ולפעמים גם בלילות, במינימום תקלות.

בשנות השלושים עלו על הקרקע מושבים רבים לאורך מישור החוף. המסגרת הארגונית הייתה דומה למושבי העמק, אך בגלל השטחים הקטנים שקיבל כל חבר במושב, וכן בגלל קרקע מסוג שונה, כלל ה"משק המעורב" רפת, לול, ירקות והדרים. כלי העיבוד שהשתמשו בהם היו בעיקר כלים לחריש עמוק לפני נטיעת הפרדסים וכלים למלחמה בעשבי הבר לאחר הנטיעה. בכל מושב היה טרקטור זחל שהתאים לעבודה בתוך שורות המטע וגרר אחריו דיסק מטעים להשמדת עשביה. לכל חבר הייתה בהמת עבודה אחת וכלים בהתאם.

אחרי מלחמת השחרור קמו מושבי עולים בכל רחבי הארץ. מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, שהקימה מושבים אלה, העמידה לרשות כל מושב מערכת כלים חקלאיים, משותפים לכל המושב, שנועדה לשרת את ענפי החקלאות השונים, כל מושב בהתאם לאופי הקרקע שלו. זה כלל, לרוב טרקטור זחל (טי די 6 או די 2) וכן טרקטור גלגלי גומי (קייז די או אוליבר 88) וכלי עיבוד לפי הצורך. המתיישבים הראשונים במושבי העולים, ברובם, לא היו בעלי רקע חקלאי ובודאי שלא ידע מקצועי הדרוש להפעלת הציוד, ועד מהרה נוכחו המוסדות המיישבים לדעת שיש צורך להביא בעלי מקצוע מיוחדים לשם כך. וגם כשזה לא עזר- רוכזו כל הכלים לתחנות טרקטורים אזוריות שמהן יצאו כלים לעבודה במושבי האזור בהתאם להזמנתם.

רוב העבודות המבוצעות על ידי בהמות עבודה או טרקטור הן משיכה של כלי כל שהוא. (עגלה, מחרשה, דיסקוס, משדדה וכו') עוד במאה התשע עשרה התחילו לנצל את סבוב גלגלי ההסעה של הכלי להפעלת מנגנון מכני שיבצע את העבודה שלמענה הוא נוצר. למשל, מקצרה, הנמשכת על ידי בהמת עבודה, ההפעלה של הסכין הקוצר באה מגלגלי ההסעה, או מאלמת שבה גלגלי ההסעה מניעים את המקצרה, מפעילים את הכנפיים המגישות את התבואה ואת מערכת האיסוף והקשירה של האלומות. כשנכנסו הטרקטורים לחקלאות, גם הם שמשו בעיקר לגרירה או להפעלת כלים דרך גלגל הרצועה (מגוב, מדשנת, מפזרת זבל אורגני ועוד). גם הרמת והורדת הכלים, לצורך נסיעה אל השדה או סבוב תוך כדי עבודה, נעשתה על ידי מנגנון מיוחד שקיבל את הכוח מגלגלי הנסיעה.

בסוף שנות השלושים נכנס לשימוש מעביר הכוח. כלומר ציר מסתובב בחלק האחורי של הטרקטור שממנו אפשר לקבל תנועה סיבובית להפעלת הכלי הנגרר. לדוגמא: קומביין אליס שמקבל את הכוח להפעלת המנגנונים מהטרקטור הגורר דרך מעביר הכוח. בתחילת שנות החמישים נכנסה לשימוש בארץ שיטת פרגוסון שהתאימה מאוד לחלקות הקטנות של המשק המושבי. בשיטה זאת הכלי רתום לטרקטור בשלוש נקודות, יש אפשרות להרימו ולהורידו בעזרת מנגנון הידראולי עם בקרת עומק, הוא יכול לקבל הנעה ממעביר הכוח ובגלל צורת הרתום המיוחדת יש לו אחיזה טובה בקרקע למרות משקלו הנמוך.

המשק המושבי, באותה תקופה, היה מבוסס בעיקר על ענף הרפת. רוב הזמן היה המושבניק עסוק בענף זה ומסביבו. רוב שטחי הפלחה היו מיועדים להספקת מזון לבעלי חיים (שחת, שעורה, תירס). גם שטח השלחין היה מוקדש ברובו לגידול מספוא ירוק לרפת. הרפת קבעה את סדר יומו של המושבניק החל מחליבת הבוקר (כ 10 דקות לפרה), ניקוי הרפת, האבסת הפרות והבאת החלב למחלבה. אחרי ארוחת הבוקר היו כמה שעות לעבודות יזומות שהיו בעיקרן זריעת מספוא הכנת מזון מרוכז לרפת וללול ועוד. שעות אחר הצהריים היו מוקדשות בעיקר לקציר ירק, העמסתו והובלתו לרפת ולהעברת קווי ממטרות בשטחי המספוא – עד חליבת הערב.

הרפתות לא היו גדולות. 6-4 חולבות ברפת ממוצעת. בסוף שנות החמישים התברר שמבחינה כלכלית יש צורך להגדיל את הרפת ונוצר ביקוש למשהו שיחליף את בהמת העבודה ויגדיל את ההספק לשעת עבודה. בתחילת התהליך הופיעו במושבים כלים מסוג "אגריה". על הכלי הזה, המונע על ידי מנוע בנזין קטן ומכוון על ידי העובד ההולך אחריו, אפשר היה להרכיב מקצרה קטנה, קולטיבטור מחרשה, עגלה ועוד. יותר מאוחר התחיל יבוא מגרמניה של טרקטורים קטנים שהיה להם הספק של 12-10 כ"ס מסוג "הולדר" או "פורשה" שעליהם היו מורכבות מקצרות ואפשרות לכלים נוספים. זה היה סוף עידן בהמות העבודה במושבים. עד אמצע שנות השישים יובאו לארץ מאות טרקטורים כאלה והם שימשו תחליף לבהמות העבודה ולהקלה בעומס מעל הרפתנים במושבים. הרפתות גדלו וכל רפתן היה יוצא עם הטרקטור אל שטח המספוא, פורס את סכין המקצרה, שעמד זקוף בזמן הנסיעה, קוצר את המנה היומית הדרושה לרפת, אוסף ומעמיס על העגלה הרתומה לטרקטור ומגיע אל הרפת ברעש ובשמחה. הטרקטור שימש לעיתים גם כמכונית פרטית. בתקופה זאת נעשה על ידי המשביר המרכזי ניסיון ליצר טרקטור דומה בארץ הוא "הזאטוט", ההצלחה הייתה חלקית מאוד.

במקביל לתהליך זה נרכשו בכל מושב גם טרקטורים גדולים יותר, על ידי חברים בודדים, ואלה היו מבצעים, באופן פרטי, עבודות שונות לחברים כמו חריש, בחלקות קטנות, דישון, כסוח עשביה, כבוש חבילות חציר ועוד.

במושבי הפלחה בעמק ובדרום התחיל מעבר איטי לפלחה משותפת. כלומר נמחקו הגבולות של חלקות החברים בשדות הבעל ונרכש ציוד חדיש שהתאים לעיבוד חלקות גדולות ובניהול משותף. הבעלות על הציוד הייתה של האגודה החקלאית והרווחים חולקו בין החברים. בהמשך הפכו רוב שטחי הבעל לשטחי שלחין והתחיל מעבר הדרגתי לגדולי תעשיה – כותנה, תחמיץ סורגום ועוד.

הציוד שהיה בבעלות האגודה נמכר לקבלנים פרטיים. מצב זה נמשך עד ימינו אלה.

במושבי מישור החוף, בשנות השבעים, היה מעבר לענפים אחרים, מחוץ לפרדסים שהמשיכו להניב והיו רווחיים, הוקמו חממות לגידולים ליצוא –פרחים ירקות ועוד. רפתנים רבים חיסלו את הרפת ומכסות החלב הועברו לחברים אחרים במושב. עד שקמו "מרכזי המזון", הנהוגים בימינו, המספקים מזון מוכן לרפתות הגדולות, היה על הרפתן לרכוש טרקטור שיוכל להפעיל קומביין לירק ואז הופיעו בארץ הפרגוסונים מה 35 ומעלה, פורד מדקסטה עד 4600, פיאט רומני שהיה זול, יחסית, אינטרנציונל 275 עד 434, כולם בסדר גודל של 40 כ"ס. הטרקטורים הקטנים, של תחילת שנות השישים נזנחו ורק בימינו באה להם עדנה באוספים של ציוד חקלאי ישן.

גם יתר הענפים שהוו פעם את ה"משק המעורב" התרכזו, אט אט, בידיהם של חברים בודדים במושב ובכל ענף הוכנסו שכלולים בהתאם לצרכים: ממכונות מיון לפרחים ועד ללולים מבוקרים וממוחשבים.