אוליבר, 550, 1957, להב, תקין

הכל התחיל כשהשקט הפסטרולי של הבוקר החורפי הנגבי שטוף השמש החל להשבר בקול רחש הולך וגובר ומבשר רע.

*

ב1977 בעקבות השאיפה האידאולוגית שלי הולכתי את בני משפחתי הצעירה לקיבוץ להב.
נסיון חקלאי ממש לא היה לי , אבל בעיני זה היה אידאלי להתחיל ולהיות סוג של פלח.
גם לסדרן העבודה היה חור קבוע בענף ההשקיה והוא שמח למתנדב חסר הדעת מהעיר.
אחרי שקרעתי את ידי בשדות מניף צנורות השקיה מאלומיניום , עמוסי מים, ששוקלים טונה בערך- החליטו להפקיד בידי גם את הטרקטור.

ןקודם כל צריך להבין ש*הטרקטורים* שנחשבו בקיבוץ היו והם עדיין סוגי הג'ון דירים הירוקים צהובים.

והנה כך הודיע לי רכז ההשקיה:
"קח את ה20-40 (או אולי קראו לדגם 20-10 או 20-50. קשה לזכור אחרי 38 שנים), תרתום לו עגלה עמוסה בצינורות וצא לכביש הברמדי"ם לפגוש אותנו".

הוא רק שכח לספר לי שהגאונים האמריקאיים שפיתחו את הדגם הזה של ג'ון דיר החליטו לצייד אותו בבלמים חשמליים כאלו שפועלים, אבל רק כשהטרקטור מונע.

רתמתי את עגלת הצנורות.
הנעתי את הטרקטור ויצאתי למסעי הראשון בחצר הקיבוץ כטרקטוריסט. ממש נוהג בנון-שלנטיות עם בגדי העבודה הכחולים כאילו כך ממש ילדתני אימי כעובד אדמה.

חניתי ליד משאבת הדלק הקיבוצית. זו חניה במין מדרון קליל.

מאחורי הטרקטור, ומאחורי עגלת הצנורות הארוכה והכבדה, ומאחורי עוד כעשרים מטר של מדרון, עמדו שני חברי משק ודנו בענייני פלחה שוטפים.

כיביתי את המנוע ואז:

" השקט הפסטרולי של הבוקר החורפי הנגבי שטוף השמש החל להשבר בקול רחש הולך וגובר ומבשר רע"

הטרקטור וגם העגלה החלו להתדרדר לאט לאט לאחור כשהצינורות מתחילים לכרכש תוך כדי.

לחצתי על הברקס.
כלום.
שני החברים שהעגלה הנעה לעברם כחץ שלוח אפילו לא שמו לב.
הרמתי בלם יד- כלום.

בצעד של יאוש שברתי את כל ההגה והטרקטור והעגלה יצרו זוית והתחככו.

קול צרחה חזקה של מתכות מתעקמות נשמע (צינורות האלומיניום)

העגלה נעצרה.

החברים הסיטו ראש והרימו גבה.

נשמתי.

*
למחרת הציע לי מרכז הענף לנסות אולי את הטרקטור הקטן של ג'ון דיר

"תצא לחלקה הקרובה של התירס, תרתום את הטרקטור לטור ממטרות עם גלגלים ותסיע אותן לקצה השני של השדה.
פשוט נסיעה בקו ישר."

"אין בעיה" - אמרתי לו.

היינו שניים בשדה התירס , גוררים טורי ממטרות – אני וג'ומס (שאחר כך הגיע לכנסת)

והנה כבר במשיכה הראשונה שלי ראיתי מרחוק כי חוורו פניו של ג'ומס (שהוא טיפוס שחום פנים בדרך כלל)-

בבעתה הוא הסתכל איך במשיכה אחת ובדהירה אני סוחב את קו הממטרות, איך הן מתהפכות על צידן בעודי מושך אותן, ואיך הן הופכות בשכבן למין מקצרה המכסחת ניר שלם של קני תירס עמוס קלחים.

*

למחרת בישר לי סדרן העבודה שעכשו אני עובד לעבור ב"מכון לחקר החי" (שזה השם הרישמי לחזיריה של קיבוץ להב)

וגם היפנו אותי לטרקטור הגרוטאה מדגם אוליבר שנתנו אותו רק למתנדבים או מוסדניקים צעירים או שלימזלים כמוני.

אהבתי אותו אהבת אין קץ

ונהגתי עליו כמעט שנתיים

ולא עשיתי אף נזק!!!!

והנה זה ממש הוא בתמונה.

אחרי שעזבתי את הקיבוץ כבר לא היתה כנראה סיבה להחזיק אותו- אז תרמו אותו למוזיאון הטרקטור.

חנוך ליבנה 2015
שיקום הטרקטור מומן על ידי ברוך גולדשטאט
עדכון אחרון: 2019-01-11